תודה רבה על השאלה שלך אני מצטט לפניך את לשון השולחן ערוך ומפרשיו. אמר לאומן עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, ועשאו האומן, ואחר כך אינו רוצה לקחתו, והוא דבר שאם לא יקחנו מיד, יפסיד, חייב. הגה: שליח צבור שהשכיר עצמו עם מנהיגי העיר לשנה בתנאי כך וכך, ואחר כך השכיר עצמו לבני העיר הזאת עם מנהיגים שניים, ולא התנה, ודאי על תנאי הראשון השכיר עצמו. ודוקא שחזר והשכיר עצמו בשנה שנייה אבל אם עמד עמהן בשתיקה, לא אמרינן דנשאר על תנאו הראשון (ריב"ש סימן תע"ה ומהרי"ק שורש קי"ח). האב שהשכיר בנו למלאכה, אף על פי שאינו מעלה לו מזונות, ודאי ניחא ליה במה שעושה האב ונוטל כפי מה שקצב האב, עד שעה שיחזור בו (תשובת רמב"ן סימן ק"ה). מלמד אצל בעל הבית, שאמר לו בעל הבית לך מעמדי, ונתרצה המלמד, יוכל הבעל הבית לחזור בו ולעכבו, דאינו יכול למחול שעבודו של נער (מרדכי ריש פרק האומנין ותשובת רשב"א סימן תתע"ג ורבי ירוחם נכ"ט ח"ג). מיהו בשאר פועל, אם אמר לו בפני שנים לך מעמדי, פטור בלא מחילה. ויש אומרים אם אמר לו דרך כעס, שאינו פטור (רבי ירוחם הנ"ל ב' הדעות).
כת' הסמ"ע דמדוקדק מל' הרא"ש דהטיפול מוטל על האומן למכור הכלי רק ההפסד צריך הבע"ה להוסיף לו ע"כ ונראה דהיינו דוקא בשעשה האומן משלו אבל אם עשה משל בע"ה א"כ כיון דס"ל אין אומן קונה בשבח כלי וכמ"ש בסי' ש"ו ס"ב הרי הכלי של בע"ה ואין הטרחא מוטלת על האומן למכרו כן נ"ל. ש"ך: השכיר. פי' שהשכיר עצמו בסתם להיות אצלם עוד שנה הלכך אמרינן כיון שלא התנה ודאי על תנאי הראשון השכיר וע"ז שפיר מייתי הריב"ש ראיות שלו אבל אם השכיר עצמו וקצב סך השכירות ולא הזכיר התנאי ודאי אמרינן מדקצבו השכירות ולא התנאי ה"ל כקציצה חדשה ולא על התנאי שכרוהו וכל הראיות שהביא הריב"ש לא דמיין לזה ודלא כהע"ש שכת' והשכיר עצמו בשנה השנייה בין גרעו או הוסיפו בשכירות כו' ולא ידעתי מנ"ל הא. שם: שניים. כת' הסמ"ע דכ"ש עם מנהיגים הראשונים שיודעין מהתנאי הראשון כו' וכן הוא בריב"ש סי' תק"ו וע"ש עוד. שם: בשתיקה. והש"ך כת' דדין זה צל"ע דמה שהוציא הרמ"א כן מהריב"ש וממהרי"ק אינו מוכרח ע"ש שהאריך: ניחא. לשון תשובת רמב"ן כיון שידע בתנאי האב בקציצתו ונכנס במלאכה מסתמא ניחא ליה במה שעשה האב כיון שלא מיחה כו' ונראה דגם הרמ"א איירי בהכי שידע בתנאי כו' ולפ"ז אב ל"ד אלא ה"ה אחר שהשכירו וידע בקציצתו של האחר וגם נראה שא"צ לידע סך הקציצה רק שידע שהאב או אחר קצץ עמו ונכנס במלאכה א"כ מסתמא ניחא ליה בכל מה שקצץ עמו האב או האחר כן נלפע"ד. ש"ך
מובא בש"ך [ס"ק מה] שלאו דוקא האב שקצץ ניחא ליה לבן במה שקצץ אביו עבורו, אלא ה"ה שגם חבר שקצץ לחבר שכרו אצל אומן והלה שתק, אמרינן דניחא ליה בכל מה שקצץ חבירו בשבילו.
מיהו בנתה"מ [ס"ק יז] חלק על הש"ך ואמר שבשאר בני אדם יוכל לומר לו "לתקוני שדרתיך ולא לעוותיה", משא"כ הבן כלפי האב מסתמא ניחא ליה בכל מה שעושה האב בין לתקן בין לעוות. אמנם בספר 'אולם המשפט' חלק על דברי נתה"מ ואמר שכל הסברא של "לתקוני שדרתיך" וכו' שייך באדם שעשה שליח ואחר שהלה חזר משליחותו אומר לו כן, משא"כ בזה שהלך מעצמו וסידר עבודה לחבירו וקצץ לו שכרו עם האומן, ועתה חוזר ואומר לחבירו "רוצה אתה לעבוד במקום פלוני", ומשיב לו שאכן כן ולא שואל לשכרו וכו' ודאי מסתמא ניחא ליה ואין כאן שום דין שליחות. ונלענ"ד להביא חיזוק לדברי נתה"מ מדין "זכין לאדם" ואין "חבין לאדם" דשמא מצד זה שייך לומר שאין זה זכות בשביל הפועל לפי מה שהלה קצץ לו ולכן דבריו בטלים. ומ"מ צ"ע אם אומרים "אין חבין לאדם" בכה"ג.
ומ"מ נ"מ בכל הנזכר לנהג מונית שסיכם עם ראובן נסיעה עיר אחרת, ואמר לו שמחיר הנסיעה הוא 150 $ הלוך, ו 150 $ חזור. והנה בשעה שרצה ראובן לחזור לביתו לא יכל הנהג להגיע ולכן שלח הנהג את חבירו במקומו עם רכב אחר. כשהגיע ראובן למקום היעד ביקש הנהג 200 $ עבור הנסיעה, אולם ראובן מיד טען שאין זה המחיר שאמר לו הנהג הראשון.
לפי הש"ך ו'אולם המשפט' נראה שהנהג השני אינו מקבל אלא 150 $ עבור הנסיעה שהרי חבירו קצץ עבורו והלה שתק ולא אמר דבר, ומסתמא ניחא ליה בקציצתו של הנהג הראשון, ואילו לדעת נתה"מ יכול לתבוע הנהג השני את הנהג הראשון באומרו "לתקוני שדרתיך ולא לעוותיה", ויגבה 150 $ מראובן ו 50 $ יתבע מהנהג הראשון, ומ"מ מידי ספיקא לא יצאנו והמוציא מחבירו עליו הראיה.
