בספר חשוקי חמד [בכורות] הביא מעשה באחת המדינות באירופה, שנפטר בשם טוב מן העולם יהודי ירא שמים, והשאיר לבנו היחיד ראובן ירושה גדולה הנאמדת בכעשרה מיליון דולר.
והנה, בתום ימי השבעה, הופיע פתאום יהודי העונה לשם שמעון, וטען "ראובן אינו בנו היחיד של המנוח, גם אני הוא בנו… ולכן גם אני זכאי לרשת את נכסי אבי". האיש שהגיע ממדינה רחוקה, אף הציג כמה הוכחות המעידות על אמיתות דבריו. ראובן טען לעומתו, "כל דבריו של שמעון כוזבים, ומסמכיו מזויפים אני בן יחיד לאבי".
שמעון שעדיין אינו שומר תורה ומצוות, החליט לתבוע את ראובן לבית המשפט באותה מדינה, ובית המשפט הגבוה ל'צדק', קבע שיערכו בדיקות דנ"א לקבוע האם שמעון הוא באמת בנו, וכדי לבצע את הבדיקה יש להוציא שערה מהקבר של הנפטר, וכך יוכלו לבדוק אם שמעון הוא באמת בנו.
ראובן התנגד בכל תוקף לפתיחת קברו של אביו, שכידוע יש בזה צער גדול למת, וחרדת הדין נורא, ולכן הודיע בית המשפט, כי אם ימאן ראובן לאפשר את ביצוע הבדיקה, הרי שיאלץ לחלוק עם שמעון בנכסי הירושה. ועתה בא ראובן ושואל, ברור לי כשמש כי אני בן יחיד לאבי. האם אני צריך להפסיד ממון רב מחצית מנכסי הירושה בכדי למנוע את ביצוע הבדיקה, או שמא זה גם טובה לאבי שכספו יגיע ליורשו לבנו, ולא לנוכל. שאלה זו נשאל מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל והשיב שאין היתר לבזות את הנפטר כדי לזכות בירושה. והגר"י זילברשטיין שליט"א ציין שמקור דברי הגריש"א זצ"ל מהנאמר במסכת ב"ב [קנד, א] מעשה בבני ברק, באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבודקו, אמר להם אי אתם רשאים לנוולו. הרי שאסור לבזות את המת, בשביל ממונות. לאור זאת גם בנ"ד אין רשות לבן לבזות ולנוול את אביו כדי להציל את ירושתו. עכת"ד. אולם, במקרה הפוך, כשהנכסים בידי המשפחה, והלקוחות טוענים שגדול היה והמכירה היתה בת תוקף, היה מתיר להם רבי עקיבא לפתוח את הקבר ולגלות את הגופה, אף על פי שהדבר כרוך בניוול גדול כפי שמוכח בגמ' [שם ע"ב].
ומבארים התוספות [שם ע"ב ד"ה זוזי] שההבדל בין דרישת היורשים לניוול, לבין דרישת הלקוחות לניוול, הוא בזה שהלקוחות מאחר ששלמו ממיטב כספם למוכר, יכולים הם לדרוש לנוולו כדי להציל את ממונם, אך היורשים הדורשים לנוול את הנפטר, כדי לזכות בירושתו, אין זה מן היושר, שהרי לא השקיעו דבר, ואין כל הצדקה לנוול מת, כדי לזכות בירושתו. ועוד, הרי הם קרוביו של הנפטר, וחובה מוטלת עליהם לסבול ולא לנוולו. וצ"ל שכאן מדובר שאין הלקוחות רוצים את כספם בחזרה אלא שרוצים את הקרקעות שקנו ויש להם בזה הפסד אם יבוטל המקח [יעוין בשו"ת הרשב"א ח"ו סימן רסה', ודלא כפירוש רשב"ם ד"ה לינוול דמשמע מיניה שהלקוחות הפסידו ממון שנתנו, ולכן הקשה בתורת חיים ד"ה אנן, דאיזה הפסד יש כאן דהרי אם המקח לא חל אזי המעות הלוואה בידו, ובני המשפחה חייבים לפרוע את חובו ללקוחות וכו']. והנה רואים מכל האמור דכאשר יש הפסד מרובה כלשון הרשב"ם רשאים לנוול את המת בכדי לברר האמת.
ועוד שבתוס' רא"ש [ד"ה דאי] כתב הטעם שהיורשים אינם רשאים לנוול את המת הוא מפני שמוטל עליהם לעשות לפנים משורת הדין. ולפ"ז יש מקום לומר דמותר לבן לאשר פתיחת קברו של אביו על מנת שיבצעו את הדיקת הדנ"א, כיון שיש לבן הפסד מרובה, ואע"ג שלא השקיע דבר מכיסו, ולכאורה דמי למעשה דרבי עקיבא, אלא דיש לחלק, דבשלמא במעשה דרבי עקיבא היורשים הרי קיבלו את הדמים עבור שווי הקרקעות רק שרוצים לבטל המקח, דניחא להו טפי בקרקעות משא"כ בנ"ד עומד לפנינו נוכל שעומד לגנוב סכום כסף גדול מהירושה ואין לבן תמורת זה כלום. ויתכן דבכה"ג לא אמרינן שיש לבן לעשות לפנים משורת הדין. וצ"ע.
ובענין ניוול המת ישנם נידונים רבים בפוסקים כגון, האם מותר להוציא מהמת קוצב לב שהושתל בו בחייו, או להוציא שיני זהב, או שאר דברים שנשכחו על גוף המת, או לערוך בדיקת דנ"א ועוד.
בשו"ת ציץ אליעזר [חי"ד סימן פג] דן האם מותר להוציא קוצב לב מחולה שנפטר, כדי להשתילו בחולה אחר, והשיב הציץ אליעזר, שחוץ מבעיית ניוול המת, מתעוררת גם בעיית "איסורי הנאה" בהשתלת הקוצב בלבו של אחר, שהרי כידוע אסור להנות מן המת וגם מן המחובר לו, כגון פאה נכרית צמודה, שיני זהב קבועות וכדומה, כמבואר בשו"ע [יו"ד סימן שמט ס"ב]. ולאחר משא ומתן מסיק הציץ אליעזר שאפשר לסמוך על דעת הרמב"ם [פי"ד מאבל הכ"א] הפוסק דשיער המת מותר בהנאה מפני שאינו גופו. ואף על פי שהשו"ע אוסר, מכל מקום מאחר והדבר כרוך בהפסד מרובה של ממון אפשר להקל, יעו"ש. והחשוקי חמד בעצמו הוסיף שישנו עוד היתר גם כאשר לא כרוך בהפסד רב של ממון, היות וקוצב הלב רק הושאל לחולה ולא ניתן לו במתנה, ממילא לא נתבטל לו ולא נאסר. דהגע עצמך, רחל שהשאילה פאה ללאה ונפטרה, האם תיאסר בהנאה, הרי אין המת אוסר תכריכים שהלבישוהו ואינם שלו, כמבואר ביבמות [סו, ב], ובשו"ע [יו"ד סימן שמט ס"ג].
ומ"מ לדינא בכל הנ"ל יש לשאול בכל מקרה חכם גדול כיצד לעשות, וכל מקרה לגופו.
ומעשה בא לפני הגר"מ אליהו זצ"ל וז"ל: משפחה חשובה ויקרה, היה להם אב צדיק במרוקו, הלכו והוציאו אותו מקברו והביאו אותו לארץ. קברו אותו, ורצו להקים עליו מצבה, ועשו 'הילולא'. באה משפחה שניה ואמרה אתם הבאתם לקבורה את האבא שלנו, הסבא שלנו, הרב הגדול שכאן בקבר הוא ממשפחתנו! אלה אומרים אבינו, סבינו, ואלה אומרים אבינו, סבינו. והביאו יהודי זקן שהיה במרוקו שאומר כן, אני מעיד שליד הקבר היה קבור פלוני אלמוני, צדיק גדול ממשפחה פלונית. והיה ויכוח גדול, זה אומר סבא שלי, וזה אומר סבא שלי. ושתי המשפחות הן משפחות נכבדות, ובהן יש גם רבנים, והחליטו לפתוח את הקבר, לקחת רקמה מהנפטר ולבדוק אותה במעבדה, ושתיהן הסכימו. אבל אחד מהם אמר בכל אופן, נשאל לדעת בית דין.
בית הדין ישב ודן, ואחד הדיינים בא ושאל אותי. אמרתי לו 'היכן כתוב בהלכה שמותר לפתוח קבר בשביל שמישהו ידע שזה סבא שלו ויאמר עליו קדיש, האם זה בשביל להתיר עגונה, ואם הוויכוח הוא על התשלום עבור הוצאות הקבורה, על הוצאות של כסף פותחים קבר.' אבל כאב לי עוד הרבה יותר, לא מדובר רק על פתיחת קבר, מי מתיר לקחת רקמה ממת בשביל לדעת שזה הסבא של זה או של זה. הרי אין שום נפקא מינא להלכה מדבר זה! אמרו לי 'אז מה עושים עכשיו, זה צועק, וזה צועק'!
אמרתי 'אתן לכם עצה שהכיתוב על המצבה יחולק לשני טורים, ויכתבו על המצבה מצד אחד שמחזיקים את הנקבר כאן לאדם זה, ומהצד השני שמחזיקים אותו לאדם זה. אלה יעלו ביום הפטירה באייר, ואלה יעלו באלול, ושניהם יגידו אבינו הוא. בשמים כבר יודעים את האמת. אך לפתוח קבר שלא בהיתר ההלכה, וקל וחומר להוציא מהנפטר ריקמה כדי לבדוק – לא בא בחשבון, ואין לכך שום היתר'. ע"כ.
