וז"ל הפלא יועץ (ערך גאוה) והן בכלל אומר אני, שהחובר ספר לא טוב לבקש הסכמות, שהרי זה אומר כבדוני נא, שידוע הוא שההסכמות הם לפאר ולרומם את המחבר, ומה יתן אם יאמרו גדול שמי, מה יתן ומה יוסיף, עכ"ד. וכעין זה כתב בהקדמה לספר כרתי ופלתי של הגאון ר' יהונתן אייבשיץ ז"ל דלא רצה ליקח הסכמה מגאוני הזמן כסדר חובר חיבור וכתב כי רחוק משכר וקרוב להפסד כי דרך המסכימים להרבות בשבח המחבר בתוארים עצמיים יסלסלוהו, ובין כוכבים ישימו קינו וכדו', אין זה אלא מוליד התנשאות רוח בקרב איש, ולמה זה אנכי מושלל משלימות נפשו, וחסר לנפשו כל טוב האמיתי, בחושך בא, ובחושך ילך. איש מכאובים ידוע חולי, ובהסתר פנים נבזה וחדל אישים, ואיך יתגאה לייחס עצמו בתוארים כל דהו, ולכן שתיקתי יפה מדיבורי" עכ"ל. היוצא מדבריהם שיש בלקיחת הסכמות חשש משום גאוה. והן אמת דחזינן דגם בדורות הקודמים וגם כיום גדולי ת"ח לוקחים הסכמות, ואם יחליט מאן דהוא שלא ליקח הסכמה, אדרבא בזה יש גאוה יותר שיחשיב עצמו כאחד הגדולים, ולכן שפיר דמי ליקח הסכמה, ואדרבה כוונתם של המחברים בזה להראות שאינם כותבים אם לא יסכימו עליהם גדולי הדור, ובזה מורה על ענווה. ודור דור ודורשיו. ומצינו כעין זה בס' שם הגדולים למרן החיד"א (חלק ספרים, מערכת ז אות כו) שכתב, ועתה אשר עינינו הרואות שמזמן הגאונים כל מחבר ספר כותב שמו עליו יש להחזיק במנהגם, ושאני התנאים ואמוראים שכתב בספר החסידים (סי' שסז) דיש מהם מי שנהג זה שלא להזכיר שמו דלפי עליונותם המופלא, היו נזהרים גם בזה הדקדוק וכוונתם לשמים. אך מזמן הגאונים עד עתה, לא מצינו מי שנזהר בזה. וכמעט מי שרוצה לנהוג כך בדור יתום, יהיה רמות רוחא, כי מורה שכבר הוא שלם ורצה לקיים גם זה הדקדוק, דלא יבצר שלא יוודע בדורו, ואע"ג דליבו לשמים וכוונתו לטובה, איכא לזות שפתים שרוצה להראות חסידות יותר מכמה גאוני וגדולי עולם, ע"ש. ועי' בהקדמה לספר זרע אמת (להגאון ר' ישמעאל הכהן) שכתב וז"ל, וכגון דא צריך לאודועי לאפוקי נפשאי מחשדא כי אם מנעתי עצמי לקבל הסכמות מרבני ומנהיגי הדור די בכל אתר ואתר, לא מגאוה וגודל לבב עשיתי זאת ח"ו בחושבי אותם למותר, כי אל אלקים ה' הוא יודע שכל א' וא' אענדנו לראשי עטרה ולכבוד והדר, רק אין אומרים למי שלא ראה את החדש שיבוא ויעיר, ואורחין רחיקא לשלוח לכל א' בקן קולמוסא וקן מגילתא את ספרי הקטן למען דעת אם יש בו כדאי לעלות בהסכמה שיכתבון מילי בספר ויוחקו. ועל כן אמרתי, שב ואל תעשה ונסתפקתי במעט המחזיק את המרובה אנשי שלומי וכו', ע"כ. וחזינן שחשש בעל הזרע אמת שאם לא יקח הסכמות יש בזה צד של גאוה וגודל לבב. וכ"ש שהמנהג בדורות האחרונים ליקח הסכמות, יש לחוש בזה יותר לגאוה. מה עוד שיש בזה עידוד למחבר (שהרי לא כל שר המס'כים מעיין בספר בדקדוק רב) שימשיך להתמיד להוסיף ולחדש, אם כן זה מורה שלא מחמת גאוה עושה כן, אלא הוי כמחפש מקור לעידוד להמשיך להתמיד ולעלות חידושיו עלי ספר. וכן מצינו שנתנו הסכמה אפי' שלא הסכימו אם מה שכתוב שם. וראה בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קט). ובספרו של מרן הגאון הראש"ל הגר"י יוסף שליט"א עין יצחק (ח"ג עמ' שמז) כתב דדרכו של מרן פאר הדור הגר"ע יוסף זצוק"ל ליתן הסכמות אחר שמעיין בהם קימעא, זעיר פה וזעיר שם, ולפעמים נותן לו לעי' לראות אם המחבר זריז ונשכר לדפוק על דלתות רבותינו הקדמונים ומעיין בד' גדולי האחרונים ולא סומך על כח סברתו בלבד, אף שפעמים אין דעתו מסכימה להלכה ולמעשה בכמה דברים שכתב המחבר, משום שברצותו לעודדו להמשיך בהתמדה ובעסק התורה, כותב לו הסכמה לשם עידוד. ואמר פעם שלוּ יהיה שרק המחבר יושב ולומד את הדברים, יהיה זה שכרו לעודדו להמשיך בהתמדה בלימודו, ע"כ ע"ש. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"ב סי' נג), ועוד לו בח"ג (סי' עד וסי' עח), ובס' קריינא דאיגרתא (ח"א עמ' שטו), ובספר וזאת ליהודה (תולדות חייו של הגאון ר' יהודה צדקה זצ"ל, עמ' 139) מש"כ בזה.
