מעיקר הדין מותר לקנות כרטיסים ממפעל הפיס, בתירוף כמה טעמים שיתבארו בהמשך התשובה. אולם יש לציין שדעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שלכתחלה עדיף להמנע מכך, ואר בשעת הדחק כמו דוחק הפרנסה המיקל יש לו על מי שיסמוך .
נימוק הדין:
לכאורה היה נראה לתלות דין זה במחלוקת המחבר והרמ"א שביארנו עתה, שלדעת המחבר היות והזכייה בלוטו תלויה בתנאי של 'אם' – הרי זה נידון כאסמכתא ולא קנה. ואילו לדעת הרמ"א היות והזכייה אינה תלויה בידו כלל – אין זה נידון כאסמכתא וקנה.
אמנם בדעת המחבר יש לדון, שהרי בסי' ל"ד (סט"ז) פסק המחבר שהמשחק בקוביה לא נפסל לעדות, אלא אם כן אין לו אומנות אחרת, אך מי שיש לו אומנות אחרת לא נפסל, ומבואר שמשחק זה אינו נידון כאסמכתא ולכך אין בו משום גזל, ומאידך בסי' ר"ז (סי"ג) מבוארת דעתו שכל תנאי של 'אם' נידון כאסמכתא [וכפי שכתב הסמ"ע (סי' רז ס"ק ו) לדייק מלשון המחבר שכל הבטחה בתנאי של 'אם' שאינה חלה למפרע – נידונת כאסמכתא].
וכמו כן השולחן ערוך בסימן ל"ד סותר את עצמו בתוך דבריו, שכתב בזה הלשון: "הואיל ואינו עוסק בישובו של עולם, הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל", ומשפט זה סותר את עצמו, שמצד אחד מבואר שפסול משחק בקוביה הוא דוקא כאשר אינו עוסק ביישובו של עולם נפסל, ומצד שני כתב שיש במשחק זה משום גזל.
וכן הקשו האחרונים סתירה זו בדעת הרמב"ם, שמצד אחד פסק הרמב"ם (פ"י מעדות ה"ד) להלכה כרמי בר חמא שהמשחק בקוביה עובר משום גזל, ומצד שני כתב שם שהמשחק בקוביה פסול לעדות דוקא כשאינו עוסק ביישובו של עולם, וזהו כדעת רב ששת שאין במשחק בקוביה משום גזל.
וביישוב סתירה זו נאמרו שלשה דרכים באחרונים:
א. הב"ח (סי' לד ס"ק כו), הסמ"ע (שם ס"ק מ, סי' שע ס"ק ג) והלחם משנה (פ"י מעדות ה"ד) יישבו שבאמת הרמב"ם נוקט להלכה כדעת רב ששת שפסול עדות של משחק בקוביה הוא משום שאינו עוסק ביישובו של עולם, ואין במשחק בקוביה משום גזל, אלא שמכל מקום אף רב ששת מודה שיש בדבר אבק גזל מדרבנן, שהיות וחבירו אינו מקנה לו בקנין גמור אלא על ידי שחוק והיתול – הרי זה אסור מדרבנן. ולא פסלוהו חכמים לעדות מחמת איסור זה אלא באופן שאינו עוסק ביישובו של עולם, אך כשעוסק ביישובו של עולם ויש לו פרנסה ממקום אחר לא נפסל.
ב. הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם פ"ו מגזלה ואבדה) יישב את הסתירה, שלעולם הרמב"ם נוקט להלכה כדעת רמי בר חמא שיש איסור גזל במשחק בקוביה, אלא שמכל מקום איסור זה אינו מן התורה אלא מדרבנן, והיות ולאנשים לא נראה הדבר כאיסור – לא פסלוהו חכמים לעדות, אלא אם כן אינו עוסק ביישובו של עולם.
ג. הכסף משנה (פ"י מעדות ה"ד) יישב את הסתירה ברמב"ם, שלעולם נוקט הרמב"ם להלכה כרמי בר חמא שהמשחק בקוביה עובר באיסור גזל, וכפי שמשמע מסתימת המשנה בראש השנה (כב.) שהמשחק בקוביה פסול לעדות והמשנה לא חילקה בין עוסק ביישובו של עולם ללא עוסק ביישובו של עולם. ומה שכתב הרמב"ם שלא נפסל לעדות, הוא באופן שמשחק עם גויים, ובאופן זה אינו עובר באיסור גזל, ולכך אינו נפסל לעדות, אבל כשאינו עוסק ביישובו של עולם פסלוהו לעדות, משום שישנה סתמא שודאי ישחק גם עם ישראל ובכך יעבור באיסור גזל.
וכן נקט בביאור הגר"א (סי' רג ס"ק מד) כדברי הכסף משנה, שיש במשחק בקוביה משום איסור גזל מדרבנן.
ועולה מיישובים אלו בדעת הרמב"ם והמחבר, שיש איסור לשחק בקוביה עם ישראל, ומעתה צריך להבין כיצד נהגו רבים מבני ספרד לקנות כרטיסי הגרלה ולא חששו בזה לאיסור גזל.
שיטת הרמ"א בדין קניית כרטיסי הגרלה
כעת נדון האם לשיטת הרמ"א יש להתיר לקנות כרטיסי הגרלה או שמא אף לדעתו יש בדבר משום גזל, ולפי מה שהבאנו לעיל את דעת הרמ"א שכל תנאי שקיומו אינו תלוי בידו כלל – אינו נידונת כאסמכתא, היה נראה להתיר זאת.
וכן כתב רמ"א (סי' שע ס"ג) בלשונו: "וכבר פשט המנהג כסברא האחרונה לשחוק בקוביה, ואין פסול אלא מי שאין לו אומנות אלא הוא".
ואולם אף בדעת הרמ"א יש לפקפק, שאף שאין בו משום איסור גזל דאורייתא, מכל מקום יש לדון לאסור זאת משום אבק גזל, וכפי שכתבו חלק פוסקים ביישוב קושיית השלטי גבורים שנבאר אי"ה בסמוך:
דהנה השלטי גבורים (סנהדרין ד: מדפי הרי"ף) הקשה על דברי הטור, שדבריו נראים כסותרים, שמצד אחד פסק הטור (או"ח סי' שכב) שאסור ליתן מנה גדולה כנגד מנה קטנה ולהטיל גורל לבני ביתו אפילו בחול, משום איסור משחק בקוביה, ומקורו מהגמרא בשבת (קמח:): "מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה", ושם (קמט:) פירשו שאף ביום חול אסור לעשות הגרלה מי יקבל את המנה הגדולה ומי יקבל את המנה הקטנה, משום איסור משחק בקוביה. ומאידך הביא הטור (סי' שע ס"ח) את פסק אביו הרא"ש שהתיר לשחק בקוביה למי שיש לו אומנות אחרת.
וביישוב קושיה זו נאמרו שני דרכים באחרונים:
א. המגן אברהם (סי' שכב ס"ק ח) יישב כי אף לדעת הרמ"א שהתיר לשחק בקוביה למי שיש אומנות אחרת, מכל מקום יש קצת איסור בדבר, וכדמשמע בסימן ל"ד ובסימן ש"ע. ולכך כתב הטור שאפילו בחול אסור להפיס עם בני ביתו, וכעין זה כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב יו"ד סי' ל) שאף לדעת הרמ"א שאין איסור גזל מן התורה במשחק בקוביה, מכל מקום מדרבנן הוא אסור.
ב. השלטי גבורים (שם) יישב באופן אחר את הסתירה בטור, שהדין המבואר באו"ח לאסור משחק בקוביה, הוא כאשר משחק באמנה שאין המעות על הדף, ולא עשו קנין בבית דין חשוב, ובזה נחשב הדבר כאסמכתא, אך הדין המבואר בחו"מ להתיר משחק בקוביה למי שיש אומנות אחרת, מדובר שהמעות מונחות על הדף, ובאופן זה אינו נידון כאסמכתא.
ועולה מעתה כי אף לדעת הרמ"א שהתיר לשחק בקוביה, מכל מקום אינו פשוט כל כך, ולדעת המגן אברהם ושו"ת רב פעלים יש קצת איסור בדבר. אכן, בשו"ת יביע אומר (ח"ז חו"מ סי' ו) כתב שהיות ומפשטות לשון הרמ"א מבואר שאין כלל איסור גזל – יכולים בני אשכנז לסמוך להקל בזה.
ומכל מקום צריכים לידע האם בני אשכנז הרוצים לחשוש לדעת המג"א ושו"ת רב פעלים יהיו אסורים לקנות כרטיס הגרלה, וכן האם בני ספרד יהיו אסורים בזה מעיקר הדין, או שמא יש להתיר את הדבר
כבר נשתברו קולמוסים רבים ליישב את מנהג העולם, ולבאר את החילוק שיש בין איסור משחק בקוביה לקניית כרטיסי הגרלה , ונביא את הסברות שמצינו בזה בעז"ה:
א. בכרטיס הגרלה קונה מתחילה כרטיס בעל ערך ממוני
בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סי' שיא) כתב לחלק בין משחק בקוביה לקניית כרטיס הגרלה, שבאסמכתא כל אחד מניח את כספו ואינו מקבל תמורה מנגד, אך בקניית כרטיס הגרלה כל אחד שקונה כרטיס מקבל מנגד חפץ בעל ערך, ויכול הוא למוכרו בשוק ולכך גומר בדעתו להקנות.
וכן כתבו כסברא זו [בנוסח שונה] בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח יו"ד סי' ה אות ג), בשו"ת משנה הלכות (חט"ו סי' קעו) ובשו"ת משפט שלמה (ח"ג סי' ט).
ב. בכרטיס הגרלה המפסיד אינו מצטער בנצחונו של חבירו
סברא נוספת כתב בשו"ת תשובות והנהגות (שם) שבמשחק בקוביה ישנם מספר אנשים היושבים יחד, וכל אחד מצטער על נצחונו של חבירו, ולכך אינו גומר בדעתו להקנות, אך בקניית כרטיס הגרלה אין שייכות בין האנשים, ואין אחד מהקנים יודע מיהו הזוכה ולכך גומר בדעתו להקנות.
ג. בכרטיס הגרלה סיכויי הזכייה אפסיים
סברא נוספת כתב בשו"ת תשובות והנהגות (שם), שגבי משחק בקוביה ישנם סיכויים רבים לזכות, ולכך כל אחד סבור שהוא יהא הזוכה, אך בקניית כרטיס הגרלה הסיכויים לזכות אפסיים, אלא שהיות וסכום הזכיה גבוה יחסית לסכום התשלום – מתרצה בדעתו לשלם.
וכן כתב סברא זו בספר בית יחיאל (חו"מ ח"א עמ' רמב) בשם הגרי"ש אלישיב.
וכן כתב בספר משפט שלמה (ח"ג סי' ט) והוסיף שאף לדעת רמי בר חמא שהמשחק בקוביה נידון כאסמכתא, מכל מקום זהו משום שתולה בדעת עצמו שסבור בעצמו שהוא מומחה למשחק בקוביה וודאי ינצח, אבל ברכישת כרטיסי הגרלה אינו תולה כלל בדעת עצמו או יונו, אלא משליך יהבו על בורא עולם שיאיר לו מזלו וישלח לו ברכתו.
ובספר עין המשפט (נכד למרן הגרע"י – שלוחין מקח וממכר עמ' תרמט) כתב לדחות זאת שיש המתרצים לקנות כרטיסים אלו מפני הדמיון שיזכו ואותם אנשים אינם גומרים בדעתם להקנות את המעות. אולם נראה להצדיק סברא זו, כי אף אותם 'מדומיינים', אינם סבורים בודאי שיזכו.
ד. בכרטיס הגרלה המעות יצאו מתחילה מתחת יד הקונה
סברא נוספת כתב בספר תפילה לשמעון (להגר"מ לוי – ח"ה סי' נח) שבמשחק בקוביה הכסף לא יצא מתחילה מתחת ידם של המשחקים, אלא הוא מונח לפניהם, אבל בקניית כרטיס הגרלה הכסף עובר מתחילה לרשות חברת הלוטו ואין לדון זאת כאסמכתא.
וכן מבואר דין זה ברמב"ם (פי"א ממכירה ה"ד) ונפסק בשולחן ערוך (סי' רז סי"א) שאדם שקנה שקנה קרקע מחבירו ומסר לידו משכון והתנה עמו שאם יחזור בו מהמקח – יקח את המשכון לעצמו, ולבסוף חזר בו מהמקח הדין הוא שקנה את המשכון, ואין זה נידון כאסמכתא, היות והמשכון יצא מידו של המתחייב. והוא הדין בנידון דידן, היות והכסף של משתתפי הגרלת הלוטו כבר מתחילה מועבר לרשות המפעל, ואין המשתתפים יכולים לחזור בהם – הקונה גומר בדעתו להקנותו בלב שלם.
ובשו"ת יביע אומר (ח"ז חו"מ סי' ו ס"ק ו) כתב לדחות סברא זו, שהיות והאנשים שגובים את הכסף אינם נוטלים זאת לעצמם, אלא הם ממונים מטעם השלטונות – יש לדון זאת ככסף הנמצא בידי שליש, שמבואר בשו"ע (סי' רז סי"א) שנידון כאסמכתא, וכתב הש"ך (שם ס"ק יז) שאף המחבר מודה לזה.
ובספר משפט שלמה (ח"ג סי' ט) הקשה על דברי ה'יביע אומר', שלכאורה אין דמיון בין כסף הנמצא ביד שליש לקניית כרטיס הגרלה, שגבי כסף הנמצא ביד שליש, ביאר הש"ך (שם ס"ק טז) את הסיבה שנידון כאסמכתא, היות והכסף לא הגיע לידי המלוה והרי הוא מחוסר גוביינא, ועוד שמעות אלו תלויות ועומדות בקיום התנאי, שאם יפרע הלוה חובו לא יביאנו השליש לידי המלוה.
אבל בקניית כרטיס הגרלה, אין הממונים על גביית הכסף שלישים ואין שום תנאי בגביית הכסף, אלא הם ידא אריכתא של חברת הלוטו, והם קבלו את הכסף לידם באופן מוחלט.
והרי זה דומה לדין השולחן ערוך (סי' רז סי"א) שהבאנו לעיל, גבי נותן ערבון לחבירו, וכפי שביאר האור שמח (פי"א ממכירה ה"ד) סברת דין ערבון, שהיות ודרך בני אדם שכאשר מוציאים מעות מתחת ידם, הרי הם חוקרים את הדבר היטב ומקנים בקנין גמור, ואף בנתינת הערבון הוא חוקר היטב לפני שהוציא את המעות מידו וגמר בדעתו להקנותם, וסברא זו קיימת אף בנתינת מעות לידי חברת הלוטו.
ואף לדעת הראב"ד שנתינת ערבון אינה מוציאה מידי אסמכתא, מכל מקום זהו משום שמתנה תנאי שאם לא יתקיים יחזיר את הערבון, אך בנידון דידן שאינו מתנה כל תנאי שהו – לדברי הכל אינו נידון כאסמכתא.
ובאמת צריך עיון בדבריו הקדושים של ה'יביע אומר', כיצד השווה בין הדינים.
ובספר עין המשפט (לנכד למרן הגרע"י – שלוחין מקח וממכר עמ' תרמה) כתב ששמע ממו"ז שבאמת חזר בו בסוף ימיו, ממה שכתב בשו"ת יביע אומר (ח"ז חו"מ סי' ו, ח"י יו"ד סי' נח אות כג) ונקט שמותר לקנות כרטיסי הגרלה של הלוטו.
אכן, בכינוס שהתקיים בבית מדרש 'אור חביב' לרבני קו ההלכה, הסביר מרן הראשון לציון הג"ר יצחק יוסף שליט"א את כוונתו של מרן זיע"א שלא חזר בו מהוראתו, אלא רק הראה פנים למי שהיקל בדבר, ולמעשה אילו היו שואלים אותו אם לקנות או לא, ודאי היה מורה שלא לקנות, ובכך יישב את סתירת השמועות שיש בשם מרן זיע"א.
