במ"ב סי' קעא (ס"ק יב) כתב, איתא בגמ' (תענית כ:) דר"ה סובר מאכל אדם, אין מאכילין אותו לבהמה וה"ה לעופות [ופרש"י (שם ד"ה אין מאכילין) משום ביזוי אוכלין שנראה כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם או משום שחסה התורה על ממונם של ישראל, ע"ש. ואיכא נפקא מינה בין הני טעמי]. אמנם בא"ר (שם ס"ק א) מסתפק אם הלכה כר"ה בזה, ע"ש. ועי' במחצ"ש (שם ס"ק א) שמצדד דאם אין לו דבר להאכיל כי אם מאכל אדם, לכו"ע מותר, ואפשר דמשום זה נוהגים העולם להתיר להאכיל לעופות פת, ע"ש. וכ"מ מד' הש"ע (סי' שכא סי"ב) שמותר לפורר לחם לפני התרנגולים. וכ"כ בש"ע (סי' שכד ס"ו) דמותר לחתוך דלועין לפני בהמה. וכ"כ במ"ב (שם ס"ק לא) שיש הנוהגים ליתן חיטים לפני העופות ב'שבת שירה' ואינו נכון שהרי אין מזונותיהן עליך. ומשמע דעכ"פ אין בזה איסור של נתינת מאכל אדם לבהמה (ואולי יש לדחות דמיירי בחיטים שאינם נחשבות למאכל אדם לענין זה וכמו שכתב בשער הציון סי' קעא ס"ק כ לגבי זריקת חיטים על חתן). ועי' בחת"ס על גליון הש"ע (שם) דס"ל שאין בזה איסור וכן עמא דבר, ע"ש. וע"ע בחיי אדם (כלל מה ס"ק ה. וע"ש בבית ברוך). ולעומת זאת ראינו לענין פרוסת 'המוציא' שכתב המ"ב (סי' קסז ס"ק צז) שאין להאכיל ממנה לבהמה ועוף או כותי וכן לא יאכיל להם מין החתיכה שנוגעת בחתיכת 'המוציא' דהיינו שמאותה פרוסה שחתך מן הלחם השלם, חותך חתיכה קטנה ל'המוציא', וכל אותה הפרוסה שחתך מן הלחם לא יאכילם משום שאין זה כבוד למצוה, ע"ש. שו"ר במאירי (תענית כ:) שכתב, אוכלי אדם אין מאכילין אותם לבהמה, ופי' גדולי המחברים מפני ביזוי אוכלים. ואע"פ שבמעשה זה אמרו שהיה משליכם בנהר, הם סוברים שההשלכה בנהר, אין בה ביזוי שבני אדם מוצאים אותם ואוכלים, או שמא תולין הם באיזו סיבה. ומ"מ גדולי המפרשים (הראב"ד) הקשו והרי אמרו (שבת קנו:) מחתכים את הדלועים לפני הבהמה אע"פ שהם מאכל אדם. ואף בשנשרפה בשאין ראויות לאדם או שאינו מוצא מי יקנם ואינם צריכות לו והותר בכך שלא להביאם להפסד. אבל לקנות ולהאכיל לבהמה, לא. אטו תמרים וחרובין אין נותנים אותם לבהמה או אפי' פת, עד שהם תירצוה שלא נאסר אלא בדבר מרובה, אבל בדבר מועט מותר. ואין הדברים נראים, שאם מטעם זלזול הוא, מה לי מרובה מה לי מועט. וי"מ שלא אסרוה אלא בשיש לו להאכילה מצד אחר, אבל אין לו, מותר. וכמו שאמרו במסכת שבת האי דאפשר ליה בדשערי ואכיל בדחיטי עובר משום 'בל תשחית'. ואף זה אין נראה לי דודאי במעשה זה הירבה היה להאכיל לבהמה. אלא יראה לי שלא על כל אוכלי אדם אנו אוסרים שהרי התמרים והדלועים אוכלי אדם הן. וכן החרובים. ואין נמנעים מלתתם לפני בהמה ולא אף הפת כמו שכתבו גדולי המפרשים (הראב"ד) אלא לא נאמר אלא על מאכל שסתמו ומינו מאכל אדם ושהוכן למאכל אדם בפרט בשעה זו, אבל הוכן לבהמה, אע"פ שסתמו מאכל אדם, אין חוששים לו, ע"כ. הרי דאם המאכל עומד להתקלקל, מותר להאכיל לבהמה. גם בספר פרדס יוסף (פ' חיי שרה, אות יט) כתב בשם האמרי אמת שמותר להאכיל לבהמה קודם שיתקלקל, ע"ש. ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' מה) כתב להקל לתת לבהמות ועופות שלו, ומקורו מד' הכת"ס (סי' לג) שמכיון שיש לו הנאה שעל ידי זה יתרבה כוחה ושמנה, שרי לתת להם. ואף אם אין לו בעצמו בהמות או עופות, הרי יוכל ליתנם במתנה לאחר, והוא יתנם לבהמות ועופות שלו, ע"ש. וע"ע בכה"ח (סי' קעא ס"ק ט). והנה לפי הטעם שהתורה חסה על ממונם של ישראל (שתפסו לדינא במחצ"ש שם) אם אין לו אפשרות לקנות מאכל לבהמה או מאכלה יקר משל מאכל האדם, שרי ליתן לה מאכל הראוי לאדם ובפרט שמדובר על בהמה וחיה שלו. ובודאי היכא דיש חשש שהבהמה או החיה ימותו או יחלו ויוכלו לבוא לידי סכנה, שרי לתת להם אף מאכל הראוי לאדם. ובזה באנו למה ששאלונו האם מותר לזרוק אוכל הראוי לאדם בגן חיות. וראיתי למי שרצה לאסור בזה ע"פ הנ"ל דגם להא"ר ולחת"ס שכתבו שאין איסור בזה, הני מילי שיש בזה צורך וכאן הרי אין בזה צורך שהרי גן החיות מספק לחיות די צרכם ואיכא בזה בזיון טפי. ובאמת שאינו מוכרח לומר שיש איסור לא"ר ולחת"ס אם נותן לחיות סתם לאכול, וגם בראיות שהבאנו לעיל מד' הש"ע והאחרונים לענין להאכיל חיות אוכל הראוי לאדם, אינו מוכרח לומר דהתם מדובר שאין להם כדי מאכלם. ולכן אנני רואה מקום לאסור ואולי אינו ראוי לעשות כן, ודו"ק. הלכך להלכה, מעיקר הדין אין איסור ליתן אוכל הראוי לאדם לבהמה או חיה.
