הנה פורסם בשם הגאון ר' יצחק זלברשטיין שליט"א שנשאל כך: בבית כנסת מסוים נאמרים פרקי תהלים על חולים, על ידי תלמיד חכם צדיק, ורבים מגישים לו שמות שיתפלל עליהם. אחד המתפללים שאינו בקו הבריאות, מגיע לבית הכנסת ללא מסכה על פניו. גם כאשר פנו אליו כמה מהמתפללים וגם התלמיד חכם המדובר, וביקשו ממנו שיעטה מסכה על פניו, הוא סירב בכל תוקף. אמר לו התלמיד חכם, הרי אתה מאבד עצמך בידיים. אל תבוא אליי שאתפלל עליך. לאחר מספר ימים אכן חלה אותו אדם ב'קורונה', ואף אושפז במצב קשה, ובני משפחתו פנו אל אותו תלמיד חכם בבקשה שיתפלל עליו בזמן הבריתות שהוא עורך. ענה להם שהוא לא רוצה להתפלל עליו, כי הזהרנו אותו שהוא מאבד עצמו לדעת ושלא יבוא אלי אם הוא יחלה. האם מחובתי להתפלל על האיש שהתהלך ללא מסכה בבית הכנסת. והשיב דאדם הפוגע בעצמו אין צריך להתפלל עליו, ואין לו לברך 'הגומל'. אבל אם לפני פעולתו הקיצונית הוא היה במצב קשה, או שהיה חולה, יש להתפלל עליו, ע"כ. והנה יש להשיב על דברים אלו (אם אכן נאמרו בשם הרב) מכמה אנפין. חדא, דמי שאינו הולך עם מסכה, הוא מורה היתירא וחושב שלא יקרה לו כלום אחר שיש כמה שלא מקפידים על מסכה ולא קורה להם כלום. ודמי למש"כ מרן החיד"א במחזיק ברכה (סי' ריט סק"ב) בשם תשובת מר אביו הגאון רבי יצחק זרחיה אזולאי ז"ל, אודות מה שנשאל מהגאון רבי אליעזר נחום ז"ל, בשאלת חלום, בענין הארבעה שנכנסו לפרדס שהוא מקום סכנה (שהרי בן עזאי הציץ ומת, ובן זומא הציץ ונפגע), האם רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום היה חייב לברך 'הגומל'. וכן יצחק אבינו שניצול מהעקידה, האם נתחייב בברכת 'הגומל', כיון שהגיע לסכנה וניצול ממנה, וכן כהן גדול שהיה נכנס ביום הכפורים לקודש הקודשים, במקום אש להבת שלהבת, האם יברך 'הגומל' בצאתו בשלום מן הקודש. והשיב, כי מעולם לא תיקנו חכמים לברך 'הגומל' אלא דווקא על צרה הבאה לאדם בעל כורחו ושלא מדעתו, ונעשה לו נס, שאז חייב לברך, כאותם ארבעה שצריכים להודות, חבוש, ים, יסורין מדבר, שסימנם, "וכל החיים יודוך סלה". שיורדי הים בעל כרחם צריכים לעבור בו לצורך פרנסתם וכיוצ"ב, וכן הולכי מדברות בעל כרחם הם צריכים ללכת במדבר הגדול. משא"כ אדם העושה דבר מרצונו ומכניס עצמו לסכנה, אין צריך לברך וכו'. והגאון רבי אליעזר נחום חזר והשיב על דבריו, שאע"פ שהארבעה שנכנסו לפרדס אין הדברים כפשטם, מ"מ כיון שהתעמקו במחשבתם ונכנסו למקום סכנה, פשוט שחייבים לברך 'הגומל' כשיצאו בשלום. וכן הכהן הגדול פשוט שהיה מברך 'הגומל' בצאתו בשלום מן הקודש, כיון שניצול ממקום סכנה. ולכאורה הנידון שלנו שנוי במחלוקת הרבנים הנ"ל, שהעושה מדעתו ורצונו להיכנס במקום סכנה, לדעת רבי יצחק אזולאי, אין לברך 'הגומל', ולדעת רבי אליעזר נחום צריך לברך. וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו חזו"ע (ברכות, עמ' שעה בבאו') דיש לדחות שבנידון אדם שחלה, לכל הדעות צריך לברך, כיון שמעולם לא חשב שעל ידי חוסר זהירותו יפול למשכב ויחלה, והנסיון הורהו שכמה פעמים עשה כן ולא קרה לו מאומה, ולא ברי היזקא כולי האי, לכן יש לו לברך 'הגומל' כשניצול מהמחלה. משא"כ בנידון ארבעה שנכנסו לפרדס, שבודאי הכניסו עצמם למקום סכנה, כמו שאירע לבן עזאי ולבן זומא, ע"ש. והכי נמי בנדו"ד דלא ברי היזקא ולא חשב שיקרה לו מאומה כי הנסיון מורה שגם יש ההולכים ללא מסכה ולא נפגעים, ולכן יש להתפלל עליו שיבריא. וע"ע בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (חאו"ח סי' כט. והו"ד בחזו"ע שם שעז בבאו') בתשובת הרה"ג רבי משה יעקבזון, שכתב, שמי שניסה לאבד עצמו לדעת על ידי שהפיל עצמו לים וניצל בנס, אינו יכול לברך 'הגומל', כי מבואר בפירוש רש"י (פ' צו ויקרא ז, יב) "אם על תודה יקריבנו", שזהו על הודאה של נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבוש בבית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכים להודות לה', שנאמר בהם (תהלים קז, ז) "יודו לה' חסדו", "ויזבחו זבחי תודה". ובודאי שלא יוכל מי שניסה לאבד עצמו לדעת, והסכיל עשה כפושע ישראל בגופו, להביא קרבן תודה על הצלתו, ש"זבח רשעים תועבה". ואם כן, גם ברכת 'הגומל' שבאה במקום קרבן תודה, אינו ראוי לברך. והרב המחבר השיב על דבריו, שמכיון שבאשר הוא שם הוא חוזר בתשובה ומתחרט על מה שעשה, הרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ואדרבה נוסח הברכה 'הגומל לחייבים טובות', הולם את מעשיו. ומה גם שאין למדים הלכה מפי מדרש וכו', ע"ש. והכא נמי יש לתלות שאחר שחלה, עשה תשובה על מה שהלך ללא מסכה ואין לך דבר העומד בפני התשובה וראוי להתפלל על בעל תשובה זה שיחזור לאיתנו וימשיך לקיים תורה ומצוות. ובר מן דין, האם אדם שנסע במהירות או לא שמר על בריאותו כדבעי ונפל למשכב, לא נתפלל לרפואתו והרי אם מצווים אנו לעשות פעולה להצילו, שהרי אף אחד לא יפסוק לנהג אמבולנס שלא לנסוע להצילו או לרופא שלא יתעסק ברפואתו, א"כ מאי סברא היא לומר שלא נתפלל לרפואתו דמה גרע תפילה מהצלה. ועוד איתא בירושלמי (שבת פי"ד ה"ג) ורבנן אמרי, תשעים ותשעה מתים בפשיעה ואחד בידי שמים, ע"כ. ועי' שם במפרשים מש"כ בזה. ועי' להרמב"ם (פ"ד מהלכות דעות הט"ו) דרוב חולאים באים על ידי פשיעת האדם, ע"ש. וציינו כמה פוסקים דכנראה מקורו מהגמ' הנ"ל. וא"כ בואו לא נתפלל כמעט על אף אחד דהרי רבותינו הסהידו לן שרובא דרובא מתו מחמת שפשעו בעצמם וזה בודאי לא שייך למימר כלל. לכן הנלע"ד שצריך וחייב להתפלל על חולה זה שיחזור לאיתנו לשמור תורה ומצוות, אף שפשע במה שלא חבש מסכה.ובר מן דין, האם אדם שנסע במהירות או לא שמר על בריאותו כדבעי ונפל למשכב, לא נתפלל לרפואתו והרי אם מצווים אנו לעשות פעולה להצילו, שהרי אף אחד לא יפסוק לנהג אמבולנס שלא לנסוע להצילו או לרופא שלא יתעסק ברפואתו, א"כ מאי סברא היא לומר שלא נתפלל לרפואתו דמה גרע תפילה מהצלה. ועוד איתא בירושלמי (שבת פי"ד ה"ג) ורבנן אמרי, תשעים ותשעה מתים בפשיעה ואחד בידי שמים, ע"כ. ועי' שם במפרשים מש"כ בזה. ועי' להרמב"ם (פ"ד מהלכות דעות הט"ו) דרוב חולאים באים על ידי פשיעת האדם, ע"ש. וציינו כמה פוסקים דכנראה מקורו מהגמ' הנ"ל. וא"כ בואו לא נתפלל כמעט על אף אחד דהרי רבותינו הסהידו לן שרובא דרובא מתו מחמת שפשעו בעצמם וזה בודאי לא שייך למימר כלל. לכן הנלע"ד שצריך וחייב להתפלל על חולה זה שיחזור לאיתנו לשמור תורה ומצוות, אף שפשע במה שלא חבש מסכה.
