כרוך במחלקת לכן לא כדאי בקצות החושן [חו"מ סימן רמג' ס"ק ג] כתב שבגמ' בגיטין [סד, ב] הקשו על הא דאין הקטן יכול לזכות לאחרים, הלא מבואר בגמ' דניתן לעשות עירוב לבני החצר ע"י אמה העבריה שהיא קטנה, ומוכח שזוכה לאחרים, ותירצו דשאני שיתופי מבואות דרבנן.
אולם, בגמ' בעירובין [מט, א] נחלקו רב נחמן ושמואל האם עירוב משום 'קניין' או משום 'דירה'. ופירש רש"י דלשמואל דס"ל עירוב משום קנין אין קטן יכול לעשות שליחות לערב עליו עירובי חצירות דלאו בר מקני ואקנויי הוא, ולמ"ד עירוב משום דירה קטן לאו מידי עביד ויכול לעשות שליח. והקשו בתוס' [שם מט, ב ד"ה וקטן] דשמואל כיון דסבר עירוב משום קנין קטן לא מהני, ובפרק התקבל קאמר דקטן זוכה לאחרים בשיתופי מבואות דרבנן וע"ש.
ותירץ הקצות שדוקא בקטנה מצאנו שמועיל שהיא תזכה לאחרים מכח הדין שיש לה קניין חצר, ולכן אף קניין חליפין יש לה, אבל קטן שאין לו קניין חצר גם חליפין אין לו ואינו זוכה לעצמו אלא בשעה שמושך, ולכן לשיטת שמואל לא יכול לזכות לאחרים בעירוב, כיון שהעירוב חשוב כקניין חליפין או קניין דמים על הרשות.
ובזה כתב הקצות שיש ליישב קושית התוס' פרק התקבל [שם ד"ה אלא לאו] שהקשו מאי שנא שפחה מבנו ובתו הקטנים דאינו זוכה על ידם, ולפי מ"ש יש לומר דשמואל לטעמיה דאמר עירוב משום קנין, וא"כ קטן ליתיה בדנפשיה בקנין חליפין ומעות אלא במשיכה שהוא תחת ידו, וא"כ לא מצי מקני רשותא על ידו לאחרים בקנין מעות וחליפין, ובתו נמי אף על גב דקטנה אית לה חליפין ומהאי טעמא שפחה זוכה לאחרים בדרבנן וכמ"ש, דהא כתב הרמ"א בסעיף כ"ג דהיינו דוקא בקטנה שאין לה אב, וא"כ שפחה שפיר משכחת לה באין לה אב ואית לה חצר וגם קנין חליפין ודמים, אבל בנו ובתו הקטנים דאית לה אב ולית לה קנין חצר הרי בן ובת שוין דאין להם קנין חליפין ולא דמים, ועירוב משום אקנויי רשותא ע"י חליפין ודמים וליתא בדנפשה, אינה זוכה נמי לאחרים אפילו בדרבנן וכמ"ש. עכת"ד. אולם, בנתה"מ [ס"ק ז] הקשה על דברי הקצות דהא בעירוב בעי קנין להבתים שהן קרקעות, ובקרקע אפילו קטנה לא מציא לקנות וליתא בדנפשה. ע"ש.
האם יוצא ידי חובת פדיון הבן בנותן חשמעון סלעים בידי כהן קטן?
הפרי חדש בקונטרס מים חיים [בשו"ת סי' ד'] פסק דמותר ליתן לכהן קטן פדיון חמש סלעים דבן, מהאי טעמא דדעת אחרת מקנה אית ליה לקטן זכיה מן התורה, וכמ"ש התוס' פרק התקבל [גיטין סד, ב ד"ה שאני]. והביא ראיה מהא דאמרינן בפרק נושאין על האנוסה [יבמות צ"ט, ב] עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות ואלו הן: חרש שוטה וקטן, והטעם משום זילותא דתרומה לחלק להם בגורן לעין כל, ולכן כולם משגרים להם לבתיהם, ומשמע דכהן קטן זוכה במתנות ע"ש.
ואילו בקצוה"ח [ס"ק ד'] הביא דברי הפר"ח וחלק על דבריו באומרו דבמתנות כהונה שהם טובת הנאה לא שייך דעת אחרת מקנה, שהרי קי"ל דטובת הנאה אינה ממון וכ"כ הגהות מיימוני. ודחה ראייתו של הפר"ח מתרומה בבית הגרנות שהרי אין לבעלים במתנות כלום ואינו זוכה הכהן במתנות אלא לעצמו והו"ל כמו מציאה דאינו דעת אחרת מקנה. משא"כ בפדיון הבן המעות שייכות לישראל הפודה את בנו ויש שם דעת אחרת מקנה.
אלא שהקשה הקצה"ח מהא דיבמות איך יכול לתת מתנות לחש"ו שמשגרן לבתיהם, ואפילו לסברת הפר"ח דהוי כדעת אחרת מקנה, התינח קטן וחרש, אבל בשוטה לא מהני דעת אחרת מקנה, והרי התם אמרו גם בשוטה.
וע"כ פירש הקצה"ח דהא דקטן זוכה במתנות כהונה הוא משום שהכהן כבר זכה במתנות וכן בה' סלעים דפדיון חוב הוא שחייב לכהנים, ולכן גם קטן זוכה, וכעין מ"ש התוס' בריש פ' בן סורר דשכר מלאכתו זוכה מדאורייתא וה"נ מתנות כהונה הוי כעין שכירות חלף עבודתם, אבל במתנות עניים אינו זוכה מדאורייתא כדמוכח בפ"ק דמציעא.
וצריך לומר דשאני מתנות עניים דכתיב בהו עזיבה. ועוד מצדד הקצה"ח לומר דבמתנות כהונה נתינה בע"כ הוי נתינה ומהני אף לחש"ו, אלא שהוקשה לו מהא דצריך שומא בה' סלעים משום דלא סמכא דעתיה ומשמע דבעינן דעת כהן עיי"ש.
ובנתה"מ [סק"ח] כתב דהא דמשגרין לחש"ו מתנות כהונה משום שאין חיוב על הבעלים ליתן, אלא שהתורה זיכתה לו טובת הנאה ליתנו למי שירצו, ואם רוצים להפקיר הטובת הנאה אין עליהם חיוב נתינה, והרי מצינו שיכול לקדש אשה בתרומה והיינו בטוה"נ שיש לו בה, ומוכח שאין עליו חיוב נתינה ולכן יוצא גם בנתינה לחש"ו, וכשם שהכהן יכול ליקח בעצמו ה"נ חש"ו יכולים ליקח בעצמם, ורק בשנת הביעור יש מצות נתינה ואז לא מהני נתינה לחש"ו אא"כ אכלו אותן מיד, אבל בה' סלעים דפדיון אין בהם טוה"נ שבפדיון בכור יש שעבוד הגוף ושעבוד נכסים. אמנם, מ"ש הקצה"ח עוד דיוצא בנתינה בע"כ דהוי נתינה, כשם דפרעון בע"כ הוי פרעון, כתב נתה"מ דדוקא בלוה שחייב למלוה מיוחד אמרינן פרעון בע"כ הוי פרעון, משא"כ בפדיון בכור דמי לחלק פי שנים דבכור, דרחמנא קריא מתנה ויכול לומר איני יורש ואין מזכין לו בע"כ וכ"ש במתנות כהונה דבפירוש כתוב בהן נתינה ומתנה והרבה כהנים יש בעולם ואם אחד אינו רוצה לקבל נשאר חייב לשאר כהנים. [פת"ח].
