האם ניתן להוציא ממון ע"י צוואת האב בכתב ידו ללא עדים
אם האב נתן צוואה מחיים בכתב ידו ללא חתימת עדים, נחלקו הפוסקים האם ניתן להוציא ממון בכה"ג. (נתבאר לקמן שאם הצוואה נמצאה ברשותו של האב לאחר מיתתו אין לזה כל משמעות דיתכן שנמלך מליתן את המתנה כמבואר בחו"מ סימן רנ' [סכ"ה]. ע"ש).
בהלכות הלואה [סימן סט'] נחלקו הטור ורב שרירא גאון האם ניתן להוציא ממון מהמוחזק ע"י דימוי (קיום) חתימות הלווה כאשר יש צורך בקיום מן התורה לכמה דיעות.
הטור הביא את שיטת רבינו שרירא גאון שאין לקיים חתימת הלווה ע"י דימוי חתימתו, ונחלק עליו. ובשו"ע [ס"ב] פסק להלכה כדעת הטור.
הב"ח והש"ך [ס"ק יב] פסקו להדיא כרב שרירא גאון, והוסיף הש"ך שאין לחלוק על גאון ללא ראיה ברורה ע"ש. אולם יש לעיין בדברי הש"ך בסימן רצ"ז [ס"ק א] דשם פסק שיש להוציא ממון עפ"י סימנים. וצריך ליישב.
אולם, בקצוה"ח [סימן מ"ו ס"ק ד] הביא דבריהם ופסק שאין להוציא מהמוחזק ע"י דימוי חתימות הלווה, מאחר ולשיטתו אין להוציא ממון אפילו בסימנים מובהקים.
ברם, בנתיבות [שם] ועוד רבים מן הפוסקים חולקים וסוברים שסימנים מובהקים מועילים להוציא ממון, וכ"פ הב"י בסימן יז' באה"ע.
מעתה, גם בנ"ד אם הגיע לב"ד צוואה בכתב יד של המוריש, וכתוב בה שנותן את כל רכושו לפלוני, ומאידך באים הבנים וטוענים שאין זה כתב אביהם אלא זיוף הוא, נחלקו הפוסקים הנ"ל אם יש לדמות הכתב המופיע בצוואה לשאר שטרות שברור לנו שהם כתובים בכתב ידו של האב. ולדינא צ"ע בזה כיון שישנם כמה סוגיות הקשורות לדין זה. ואכמ"ל.האם שמיעת צוואה מן הנפטר ע"י קלטת דינא כצוואה גמורה שיש להזדקק לה
שכיב מרע שרצה לצוות לבניו איך לחלק את ירושתו, אך לא היה פנאי לבקש מבניו שיבואו אליו, וגם כבר לא היה לו כח לכתוב צוואה, ולכן הקליט את עצמו שהוא מצווה איך לחלק את נכסיו, לאחר פטירתו מצאו בניו את הקלטת, ושמעו את הצוואה, האם יש לזה דין של דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי.
בספר חשוקי חמד הביא דבשו"ת אבן שהם [סימן סד] כתב רבינו חיים מברלין שאם הקליט עצמו אומר את הצוואה, ויש עדים המכירים את קולו בטביעות עינא דקלא, הדברים האלו היוצאים מפי הכלי, הם דברי שכיב מרע שהם ככתובים ומסורים דמי, ומצוה לקיים דברי המת.
וסיים דפשוט שבזמנו לא היה אפשר לזייף קול אחר, אך בזמנינו אם יש קצת ספק שאחר זייפו, אי אפשר להוציא ממון על פי זה, ומסתבר שאין בזה מצוה לקיים דברי המת. עכת"ד.
אולם, אם מדובר בקלטת וידאו ישנם פוסקים רבים הסוברים שהדבר מועיל כטביעות עינא ממש עד כדי כך שמשתמשים בזה בבתי הדין להפסיד כתובה של אשה אם בגדה ח"ו, או להתיר עגונה. ומדמים דין זה למש"כ הב"י באה"ע סימן יז' גבי סימנים המתירים אשה לבעלה ע"ש. ובפרט שבזה"ז ניתן לאמת כל קלטת ווידאו אם זויפה או לא ע"י חוקרים המתמחים בזה.
ומעשה בא לפני באחד שטען שאחיו נפטר והשאיר צילום וידאו של עצמו (כאשר הוא מצלם את עצמו ע"י הטלפון שלו ללא כל עדים) שבו הוא מצווה שכל רכושו יעבור לאשתו הנכחית. (אותו אח נשוי בפעם השניה ויש לו ילדים מהאשה הראשונה וגם מהאחרונה). ועתה באו הבנים מאשתו הראשונה של אותו אח וטוענים שאין כל משמעות לוידאו, דמאן לימא לן שלא הכריחו אותו לצלם, ומי אמר שהיה שפוי בדעתו באותו זמן, ועוד כל מיני טענות.
ולא הכרענו בדבר, והצרכנו את המשפחה לבדוק תחילה אם ע"י החוק דבר זה קביל, ולאחר מכן נדון האם ע"י אותו צילום וידאו יש מצוה לקיים דברי המת ולהפקיע דין ירושת התורה, שהרי ברגע שנפטר אותו אדם מיד חלה הירושה לבנים משתי נשיו, אלא שיש גילוי דעת של הנפטר ע"י אותו תסריט וידאו, ואם נקבלו כעדות או ככתב ידו וכדומה, אזי נדון אם יש בזה יכולת להפקיע דין ירושת התורה משום מצוה לקיים דברי המת.
ושו"ר בספר חשוקי חמד [סנהדרין] שהסתפק בכיוצא בזה וז"ל: מעניין לחקור מה הדין אם אותו אב השאיר ב' בנים ולא כתב צוואה, שהדין הוא שהבנים יורשים הכל, והנה בא השכן ומציג קלטת וידאו שאביהם אמר בפירוש רגע לפני מתתו שאינו רוצה להוריש כלום לבניו, אלא השכן יירש הכל, היכי נדון להאי דינא, האם דין ירושת הבנים שהיא מן התורה גוברת על העדות שנאמרה בקלטת. וצ"ע.
ואכתי ישנם כמה דברים הצריכים בירור כאשר נמצאה קלטת של המת שהוא מצווה בה את אשר יעשו בממונו. לאור האמור יש כמה פרטים למעשה.
א. כאשר הקלטת נמצאה בביתו של הנפטר, יתכן ואין בה כל משמעות אף שהיא אינה מזויפת היות ולא גרע זה מהא דפסק השו"ע בסימן רנ' [סעיף כה] גבי שכיב מרע שנמצא מתנה קשורה בירכו דאע"פ שכתובה עם עדים, מ"מ אין המתנה כלום הואיל ואנו אומרים שמא נמלך בדעתו ליתנה. וא"כ ה"ה בנ"ד דאע"ג שהקליט את עצמו, כיון שנמצאה הקלטת אצלו אמרינן שנמלך בדעתו לקיים את האמור בקלטת, אא"כ הוא מצוה מחמת מיתה דאז לא צריך קנין ואמרינן שלא הספיק להעביר את הקלטת.
ב. בדין מצוה לקיים דברי המת לפי השו"ע בסימן רנב' [סעיף ב] אינו אלא באופן שהשליש את הממון לשם כך. או שאומר להדיא שנותן מחמת מיתה, או אפילו אם ניכר מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה דבכה"ג לא צריך להשליש.
ג. אם לא מדובר בשכיב מרע חסר קנין. ואם היה אומר כן בפני ב' עדים הוה כאודיתא.
