זה לשון השולחן ערוך ומפרשיו, אני אוהב לעודד לאנשים לראות את ההלכות בפנים כדי להבינם על בוריים. הלכה אינו דבר ששומעים אלא דבר שלומדים על כן אני ממליץ תמיד ללמוד את ההלכות של כל דבר ודבר. שבמקום שיש עדים מצוים אם לא הביא עדים שיעידו כדבריו ישלם, ה"מ במידי דשלטא ביה עינא, כגון מעביר חבית בשוק וכיוצא בו. אבל מילתא דעביד דמתרמי דלא שלטא ביה עינא, כגון מאן דנקט חפצא בידיה, דאפשר שאעפ"י שרבים מצויים שם ליתרע אונסא ולא ירגישו בו בני אדם, דינו כמקום שאין עדים מצוים.
שומר חנם הטוען שאדם הוציא ממנו את הארנק ברחוב בלי שהרגיש
נאמר בבבא מציעא [פג, א] איסי בן יהודה אומר 'אין ראה שבעת ה' תהיה בין שניהם', הא יש רואה יביא ראיה ויפטר. וכתב השו"ע [סימן רצד סעיף ג] זה שאמרנו שבמקום שיש עדים מצוים אם לא הביא עדים שיעידו כדבריו ישלם, ה"מ במידי דשלטא ביה עינא, כגון מעביר חבית בשוק וכיוצא בו. אבל מילתא דעביד דמתרמי דלא שלטא ביה עינא, כגון מאן דנקט חפצא בידיה, דאפשר שאעפ"י שרבים מצויים שם ליתרע אונסא ולא ירגישו בו בני אדם, דינו כמקום שאין עדים מצוים. ולכאורה בעניננו נאמן בשבועה, דאעפ"י שרבים מצויים בשוק, יתכן שחטפו את הכיס מידו, ובזריזות גדולה ברח לו, ובני אדם לא הרגישו בו.
אך נראה, דיש מקום לא להאמין לשומר בשבועה. וזאת על פי דאמרינן בסוגין, ההוא גברא דאמר ליה לחבריה זיל זבין לי ארבע מאה דני חמרא, אזל זבן ליה. לסוף אתא לקמיה אמר ליה זביני לך ארבע מאה דני חמרא ותקיפו להו [החמיצו]. אתא לקמיה דרבא אמר ליה, ארבע מאה דני חמרא תקיפי, קלא אית לה למילתא, זיל אייתי ראיה, דמעיקרא כי מזבנת להו, חמרא מעליא הוה ואיפטר.
והביא השיטה מקובצת בשם הרשב"א ת' דני חמרא כי תקפן, קלא אית להו. והיה לך לצעוק ולהודיע לרבים, ואי לא, יש לחוש שמא חומץ קנית בזול ואינך נאמן בשבועה. גם הרב יהונתן פירש כך, קלא אית ליה למלתא, שמנהג בעל היין לצעוק ולהודיע צערו, וכיון דההוא גברא לא עבד הכי, אית ליה לאיתויי ראיה דחמרא זבן, או ליתי ראיה דצווח ואודיע לרבים.
והנה על טענה זו של הרב ר' יהונתן שהיה לקונה לצעוק ולהודיע צערו ברבים ואם לא צעק ש"מ דשקר דובר, הקשה השיטה מקובצת, ואיכא לתמוהי אהאי פירושא, דהא אין לך מקום לקנוניא גדול מזה, דלצווח ולצווח, כי היכי דליהמנוהו, ואיהו אפשר דחמרא זבן. ולכן פירש ואפשר לפרש קלא אית ליה למילתא, דכי תקפי ת' דני חמרא דחד גברא אי אפשר דלא ליתקיף חמרא דשאר אינשי, דודאי הענבים הם שהתקלקלו בכרם, הלכך לית לן להימוניה אלא בראיה, דחמרא זבן.
אך יתכן שבעצם הדין הוא מודה לדברי הרב ר' יהונתן שאם היה צריך לצעוק ולא צעק זה מוכיח שהוא שקרן, אלא שכתב השיטה שאפילו אם צעק, עדיין אין ראיה שהוא דובר אמת, כי אולי הוא עשה קנוניא.
לאור זאת, גם אנו נאמר בעניננו, מנהג נגנב לצעוק ולהודיע צערו, וכיון שהשכן לא עשה כך אינו נאמן בשבועה. ומה שכתוב בשו"ע דמילתא דעביד דמתרמי דלא שלטא ביה עינא, כגון מאן דנקט חפצא בידיה, דאפשר שאע"פ שרבים מצויים שם ליתרע אונסא ולא ירגישו בו בני אדם, נשבע ונפטר, כוונתו היא כגון שהנפקד טוען שהחפץ נפל מידו באונס או מחמת רוח שאינה מצויה וכדומה, שאין דרך בני אדם לצעוק ולהתריע ברבים. אבל גנב החוטף מידי שומר כיס מעות, היה לו לצעוק ולהודיע צערו ברבים ומזה שלא צעק ש"מ דמשקר, ולא נאמן בשבועה. והנה עוד איתא בסוגין רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלימייהו אתו אמרו לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו אמר ליה, דינא הכי. אמר ליה אין! למען תלך בדרך טובים. וכתב שם רש"י, שהשקולאי פשעו, ובכל זאת המהלך בדרך טובים מוותר להם. אולם המאירי שם כתב שאם נתחייבו בפשיעה אין כאן חסידות לוותר להם על התשלומין, אלא שטען שהאונס היה במקום רואים ואינם יכולים להפטר בשבועה, וצריכים להביא עדים, ועל זה אמר לו, שמדת חסידות שאם אי אפשר לו להביא ראיה שיקבל את שבועתו ויפטר. לפי דבריו בעניננו, ישנה מצוה עליך מצד למען תלך בדרך טובים להאמין להשכן בשבועה וליפטר [חשוקי חמד בבא מציעא פג, א].
