מבואר בשו"ע רמ"ה סעיף ד:
יש מי שאומר שאם אמר אתננו לו מעכשיו, בין בשטר בין בקנין קנה לאלתר. האומר נתתי שדה פלונית לפלוני, והוא אומר לא נתת לי, הולכין אחר דברי הנותן, דאיכא למימר זיכה לו על ידי אחר, ואין בעל חוב של הנותן גובה ממנו כל זמן שישאר ביד הנותן ממה לפרוע אבל אם לא נשאר בידו לפרוע לבעל חובו, לא מהני הודאתו לחוב בעל חובו.
שאין אדם יכול לומר שהקרקע אינה שלו בשעה שחייב מעות למלוה. ובט"ז כתב שאם יש לראובן כמה קרקעות וכולם דינם כבינוני, אף אם לא הודה שקרקע זו של אחר, מ"מ יכול ליתן לו איזה קרקע שירצה מבין הבינוניות. ואם יש לראובן בינונית וזיבורית והגיע זמן הפרעון והודה שהבינונית שייכת לפלוני אין שומעים לו, שהיא השיעבוד של בעל החוב.
אבל אם הודה קודם זמן הפרעון שהבינונית שייכת לאדם אחר ונשאר לו רק זיבורית, מהני הודאתו, שהרי באותה שעה יכל היה למכור גם את הבינונית.
בשו"ת יורו משפטיך ליעקב [סימן קכג] ראובן היה מוחזק בקרקע בחיי חיותו כמו ד' שנים ויותר ואוכל פירותיו וכשהיה ש"מ ונטה למות אמר בפני עדים לבניו הקרקע הנז' של שמעון היא אין לי בה כלום. וראובן יש עליו ב"ח ולא הניח ממה לגבות זולת הקרקע הנז', ושאל השואל מי מצי ב"ח של ראובן לגבות הקרקע הנז' או לא.
והשיב הרב בזה"ל: תשובה דבר פשוט הוא דב"ח גובה הקרקע ההוא, דקי"ל אין אדם נאמן לחוב בהודאתו לאחרים, ולא שנא לן בין בריא לש"מ. אמנם ראיתי להרב בעל זכות אבות בסי' מ"ב שכתב דשמעון זכה בקרקע ואין ב"ח דראובן גובה ממנו. וז"ל מי שהחזיק בקרקע ג' שנים ויותר כראוי ומת, וקודם מיתתו הודה שהקרקע הוא של שמעון וב"ח של המחזיק בא לגבות מאותו קרקע פסק מהרש"ל דהדין עם שמעון וכו'.
והא דבסי' קמ"ו ס"י פסק מור"ם דאין המוכר או הלוה נאמנים לומר שהקרקע לא היתה שלהם, התם איירי שכבר גבה הלוה, וכדקאמר התם בהדיא ודין לוקח וב"ח שגבה קרקע ולפיכך אין הלוה נאמן וכו' והכא איירי כשעדיין לא גבה אלא בא לגבות ולפיכך נאמן הלוה לומר שאינה שלו. וכן מוכח ממ"ש הסמ"ע אין המוכר או הלוה נאמנים לחוב לזה המחזיק דייקא עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין מאי קאמרי הרבנים הנז' אחר המחילה מכת"ר דאיך הניחו העיקר שורש ויסוד דאין אדם נאמן לחוב בהודאתו לאחרים ובנו בנין על יסוד רעוע, דאיך תיסק אדעתין למימר דמשום שכתב מור"ם שגבה קרקע דווקא גבה, אבל עדיין לא גבה לא, והא מכיון דמשעבד לו הלוה למלוה כל נכסיו שקנה ושיקנה הרי בכל מקום שיש נכסי הלוה הם של המלוה ואין שום א' יכול לזכות בהם זולת בראיה ברורה שמבטלת השטר ולעולם אין חילוק בין גבה לעדיין לא גבה.
אי נמי פשוט הוא דמ"ש מור"ם גבה מיירי דהלוה לא החזיק בקרקע ההוא ג' שנים רק אחר שגבאה ב"ח החזיק בו הוא ג' שנים ובא מור"ם לאשמועינן אף על גב דהלוה לא החזיק רק ב"ח הוא דהחזיק הוי חזקתו חזקה כיורש ואין הלוה נאמן לומר של אחרים הוא לפיכך נקט גבה וכן כתב הש"ך בשם הטור.
ומ"ש מור"ם בלשונו שגבה קרקע אגב לוקח דלא מצי למיתני ביה שבא לגבות לפי שכבר גבוי בידו תנא נמי גבי ב"ח גבה, אי נמי משום דבההוא סעיף משתעי ביורש שהחזיק בקרקע ממורישו ובא לדמות לו בעל חוב לפיכך נקט בלשונו גבה, אי נמי אורחא דמילתא נקט ולעולם לא נתכוון מור"ם ולא עלה בדעתו שום חילוק ובדיוקא נקט ליה. ואף על פי שזה דבר שא"צ לפנים מ"מ לרווחא דמילתא נכתוב ראיות פשוטים וברורים מדברי מר"ן:
א. כתב מר"ן בסי' צ"ט אפילו לגבי מטלטלים ופשוט.
ב. כתב מר"ן בחו"מ סימן רמה' ס"ד האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתת לי הולכים אחר דברי הנותן דאיכא למימר זיכה לו ע"י אחר ואין ב"ח של הנותן גובה ממנו כל זמן שישאר ביד הנותן ממה לפרוע אבל אם לא נשאר בידו לפרוע לב"ח לא מהני הודאתו לחוב בעל חובו עכ"ל. הרי מבואר בפשיטות דאין אדם נאמן לחוב בהודאתו לב"ח, וכן מבואר שם בסי' הנז' ס"ז וס"י ע"ש. וכו'.
ולכן קם דינא בנד"ד שהרכב שייך לאשתו של אחיך ואין לך שום זכות בו.
