זה לשון השולחן ערוך, המוכר את הבית מכר כל הדברים הקבועים כגון דלת ונגר ומנעול והאצטרובל ומכתשת הקבועה והתנור והכירים והריחים, אם הם קבועים, ואת מלבנות הפתחים המחוברים בטיט. (וי"א דחיבור ביתדות לא מקרי חיבור) (עיין בב"י). ולא מכר את המפתח, אפילו הוא קבוע בדלת, ולא מכתשת המיטלטלת ולא את הקלת ולא את מלבנות כרעי המטה ולא את מלבנות החלונות, אף על פי שהם מחוברים בטיט, מפני שהם לנוי. ואם אמר ליה הוא וכל מה שבתוכו, כל אלו מכורים אבל לא גג ויציע ובור ודות ומחילות (הר"ן ונ"י פ' המוכר את הבית). (וי"א דאם כתב לו כל מה שבתוכו, הוי כאלו כתב לו ולא שיירית וכו' וע"ל סימן זה סעיף ב').
מקור: גמ' ב"ב [סט, א] בעי רבי אלעזר, מלבנות של פתחים מהו? [רשב"ם – במוכר את הבית לחבירו קבעי אם מכר בכלל הבית מלבנות של פתחים אם לאו, והוא תיקון שעושין סביב המזוזות ומלמעלה ומלמטה שהדלת שוקף עליהן]. היכא דמחברי בטינא לא תיבעי לך, דהא מחבר [והוי מן הבית עצמו]. כי תיבעי לך דנקיטי בסיכי [יתידות קביל"ש ונוח לפרקן]. מאי? [מי אמרינן אינן צריכין לפתח כל כך ולא מכרן או לא] תיקו. בעי רבי זירא מלבנות של חלונות מהו? וכו'.
מובא בשו"ע [יו"ד הלכות מזוזה סימן רצא סעיף ב] וז"ל: השוכר בית מחבירו, השוכר חייב לקבוע בה מזוזה ולתקן מקום קביעותה. (ואפילו שכר הבית בחזקת שיש לה מזוזה, לא הוי מקח טעות) (ב"י בשם הרב רבינו המנוח). וכשיצא, לא יטלנה בידו. (ואם הקפיד על מעותיה, השני צריך לשלם לו) (ב"י בשם הרב מנוח). וכו'. ובשו"ת יביע אומר [ח"ג יורה דעה סימן יח] נשאל במי שרוצה להעתיק דירתו לבית אחר, ובהיות שהמזוזות שהוקבעו על ידו בדירתו הם מהודרים מאד וקשה לו להשיג מזוזות מהודרים כמותם, או שאין השוכר המיועד לבא במקומו מסכים לשלם לו עבור המזוזות, לכן ברצונו לקחת אותם מדירתו וליתנם בביתו החדש, ובמקומם יתן מזוזות אחרות כשרות. והשיב הגרע"י זצ"ל דאע"ג דמובא בב"מ [קב] ת"ר המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא, ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר את אשתו ושני בניו. מ"מ, כותב הגרע"י כיון שישנם ראשונים רבים שלמדו בסוגיא דכל האיסור של נטילת המזוזה היא רק אם עושה כן שלא על מנת להשתמש בהם לאלתר בבית אחר שעובר אליו, אבל אם היוצא נוטל את המזוזות על מנת ליתנם בביתו החדש לאלתר שפיר דמי. וכן נקטו התוס' בשבת [כב ד"ה רב], וז"ל: דשמואל דסבר מתירין מבגד לבגד, אף על גב דאיהו גופיה ס"ל [במנחות מא] דחובת טלית הוא, אפ"ה מתירין כיון שעושהו לצורך בגד אחר. וגבי מזוזה שנענש אותו שנטלה שמא לא היה בדעתו להניחה בבית אחר. א"נ מזוזה שאני שעשויה להציל מן המזיקים. ע"כ.
וכן הוא בשאילתות [פר' שלח ס' קכו] וז"ל: לדידן דקי"ל כשמואל דמתירין מבגד לבגד, ה"נ במזוזה היכא דקבעי למשקל מהאי פיתחא למקבעה בפיתחא אחרינא, כיון דמצוה הוא, ליכא בזיון, ושפיר דמי. ע"ש. וכן נקט הריטב"א [ב"מ קב], וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא. וכתב רבינו האי גאון, אבל אם מצטרך לו אותה מזוזה במקום אחר נוטלה ויוצא. וכן פי' רב אחא בפ' שלח לך. וכן נקטו בס' האשכול [ח"ב עמוד עח] ובארחות חיים [יו"ד עמוד קצג]. וכן נקט הפ"ח הכתוב לעיל. ואע"ג דפשטא דסוגיא ורוב ראשונים נקטו דלא פלוג ובכל גוונא אסור ליוצא ליטול את המזוזות, מ"מ אמר הגרע"י דאם לוקח את המזוזות המהודרות ומניח במקומם כשרות, הרי שלא הזיק כלל דהא יש מזוזות בפתחים ואפשר לסמוך על כל הראשונים הנ"ל.
וכ"פ בשו"ת שבט הלוי [חלק ב סימן קנט] וז"ל: אם יש למוכר מזוזות יקרות שהוא קבען, הדין נותן שמותר לפני יציאתו להחליף היקרות על קטנות כשרות ג"כ, ואעפ"י שהביא הפ"ת דלענין איסור להוריד אפילו במוכר יוצא ולוקח נכנס מיד וקבען מיד אסור אעפ"י שלא יהיה הבית רגע בלי מזוזה והיינו משום לא פלוג בגזירתן, מ"מ זה דוקא כשמוכר מוריד והלוקח קובע מיד בזה שייך לא פלוג דזה היה עיקר גזירתם אבל מה שמוכר עושה בעוד הבית ברשותו שמוריד וקובע מיד אחרים ומוסר לו הבית עם מזוזות כשרות בזה לא גזרו, וכיון שכן יכול המוכר לטעון שאף שאסור לקחת אני הייתי קובע קטנות, וצריך הלוקח לשלם להמוכר עכ"פ ההבדל במחיר בין מזוזות הגדולות היקרות לבין מזוזות הקטנות. ע"כ. ומיהו, סיים הגרע"י דישנה עצה טובה להתיר בפשיטות, שיטול את המזוזות על מנת לבודקם אם הם כשרים, ואח"כ יקבע במקומם את המזוזות הכשרות. ובכה"ג שפיר דמי אף לדעת המחמירים. מכאן ועד סימן רכ' לא כתבנו כיון שאין נ"מ כ"כ דבזה"ז הכל הולך אחר המנהג באותם הלכות כפי שהשו"ע בעצמו כתב כן כמה פעמים באותם סימנים. לכן מותר לעשות כן אבל כדאי להתיעץ אם זה דרך הנכון בשבילך או לא.
