יש להתיר מכמה סיבות אסרו חז"ל ללוש עיסה בחלב [פסחים שם] בלא היכר, כדי שלא יבואו לאכלה עם בשר, דמתוך שהפת הוא עיקר האכילה, דבין אכילת בשר ובין אכילת חלב אינו נאכל בלא פת, חששו שלא יבא לאכלה עם בשר. וגדרו בזה גדר גדול עד שאמרו שאם אפו פת זה שנלוש בחלב אסור לאוכלה כלל אפילו לבדו, אפילו עם חלב, גזירה שמא יאכלנה עם בשר, דמתוך שזה מצוי מאד, אם לא היו גודרים בזה גדר גדול לא היה מתקיים. [ערוה"ש].
ובגדר ההיכר שעשו אסיקנא בגמ' דאי עבדינהו כעין תורא שפיר דמי. ופירש"י מעט כעין של תור מותר ללוש, דאכיל ליה מיד בבת אחת ולא לויי ליה. ובטור פירש בשם הרי"ף דעשה בהן שינוי צורה כעין השור. ובב"י הביא כן בשם הרמב"ם והרשב"א. ובשו"ע פסק מרן כשני הפירושים. מיהו, נחלקו הפוסקים מה גדרו של 'דבר מועט' המותר. הרמ"א בתורת חטאת [כלל ס'] משמיה דהשערי דורא נקט דכל שיש בו רק כדי אכילת יום אחד הוא בכלל דבר מועט, וע"כ כתב בהג"ה דמשו"ה נוהגין ללוש פת עם חלב לכבוד חג השבועות ובשומן לכבוד השבת, דכל כה"ג חשיב בכלל דבר מועט.
וכתבו הפמ"ג [ש"ד ס"ק א] והיד יהודה [הקצר ס"ק ו] דהשו"ע חולק על הרמ"א בזה, ובדוקא נקט שיעור מועט שנאכל בבת אחת. והסיק כה"ח [ס"ק ז] שלספרדים שקבלו עליהם חומרות השו"ע אין להתיר אלא דוקא כדי אכילה בבת אחת.
מיהו, בערוה"ש [ס"ד] הביא את דברי הרמ"א דדבר מועט הוא כדי אכילת יום אחד, והסיק דלפ"ז אם בני ביתו מרובים יכול ללוש בחלב מה שהוא ובני ביתו צריכים לאכילת יום אחד שהוא מעת לעת, וסיים שכ"מ בב"י ממ"ש בשם הגהות שערי דורא בהלחמים שעושים לשבת. ע"ש. ונראה מלשונו של כה"ח [ס"ק ח] שמסכים לדברי ערוה"ש.
עולה מכל האמור:
א. לדעת הרמ"א מותר ללוש פת עם חלב ליום אחד, כגון שבת או חג שבועות וכדומה, וא"צ היכר.
ב. לדעת מרן השו"ע אין להתיר דוקא כמות של כדי אכילה בבת אחת ממש.
ג. לדעת ערוה"ש וכה"ח יכול ללוש עיסה עם חלב לאכילה בבת אחת לכל אחד מבני ביתו ללא היכר.
האם החשש הוא גם שמא יאכל הפת שנילוש בחלב לאחר אכילת בשר
בשו"ע נפסק שאין לשין פת עם חלב שמא יבוא לאוכלו עם בשר, משמע שלא גזרו על שמא יאכל את הפת לאחר אכילת בשר. אולם, בהגהות שערי דורא [סימן ס] כתב שהחשש הוא גם שמא יבוא לאכול את הפת שנלוש בחלב לאחר אכילת בשר, וכ"כ היד יהודה [הקצר ס"ק ג], ערך השולחן [ס"ק ב] והדרכי תשובה [סקי"ד]. ע"ש.
אולם בהשמטות רע"א [על הדף] הביא דכתב המנ"י בשם מהרי"ט [ח"ב סימן יח'] שכל החשש הוא רק אם יבוא לאכול הפת יחד עם בשר, אבל בדבר שאין לחוש רק שאכלם אחר בשר או גבינה אין לחוש כולי האי, כיון דמלתא דלא שכיחא הוא ועוד שבאכילת גבינה לאחר בשר ישנם כמה סברות להקל. [יעוין בתוס' חולין קד, ב קה, א בשם בה"ג ור"ת]. וכ"פ הפר"ח [ס"ק א], המנ"י, שולחן גבוה, וכ"פ בספר הליכות עולם [ח"ז עמ' מח'] ע"ש. וכן נראה פשט דברי השו"ע.
וכן דעת הזבחי צדק [ס"ק יא] וז"ל: "דדוקא פת אסור ללוש אותו בחלב, כיון שדרכו להאכל עם בשר ועם חלב, אבל דבר שאין דרכו להאכל רק לקינוח סעודה, מפני שממולא במיני מתיקה, לא חיישינן שיאכלנו אחר בשר או גבינה, דכולי האי לא חיישינן". ע"כ.
האם פת שנילוש בחלב הוא איסור מחמת עצמו, נפק"מ אם נתערב באחרים
היד יהודה [הארוך ס"ק ד] כתב שאחרונים רבים נקטו שפת שנילושה בחלב אינה אסורה מצד עצמה, ולכן אם נתערבה באחרים לא אמרינן שאינה בטלה אפילו באלף מדין חתיכה הראויה להתכבד. וכ"כ בערוה"ש [ס"ח] דאם נתערב ככר זה בככרות, יש להתיר כדין יבש ביבש, ולא שייך כאן חתיכה הראויה להתכבד, דאין איסורו מחמת עצמו. אולם, הפת"ש [ס"ק ב] ציין לספר לבושי שרד [ס"ק קל"ח בחידושי דינים] לענין אם נתערב ככר זה בככרות אחרות, וכתב שם להדיא לאסור כל הככרות, כדין ככרות של בעל הבית שהם משבעה דברים חשובים שאינם בטלים אפילו באיסור דרבנן, כמבואר בהלכות תערובות סימן קי' [ס"א], וביאר דבריו באומרו דליכא למימר דככרות אלו אין איסורן מחמת עצמן רק מחמת בליעה, וכה"ג אפילו דברים חשובים בטלים, דזה אינו, דזה מקרי איסורו מחמת עצמו כמו בשר הבלוע מחלב.
מיהו, היד יהודה הביא דברי לבושי השרד הנז' ודחה דבריו. ואילו בספר קנות דעה כתב שיש לתמוה על דברי היד יהודה, דאיהו לשיטתיה [בסימן ס"ט סוף ס"ק ס"א וסימן ק"ט ס"ק ט'] דס"ל דכל שאפשר להכיר האיסור ע"י טעימה לא חשיב תערובת, וא"כ ה"נ הו"ל לאסור הפת, ומשום דאפשר להכיר הפת שנילושה בחלב ע"י טעימה. והסיק הקנות דעה דכל שאין ניכר האיסור בחיצוניותו דהיינו מראהו, שפיר חשיב תערובת, וה"נ יש לדון הלחמים כמעורבים ושפיר בטלה הפת שנילושה בחלב בששים. ע"ש.
האם מועיל לעשות שינוי לפת חלבי לאחר אפיה
החוות דעת [ס"ק ג] כתב דשינוי בפת מועיל דוקא אם עשאו לפני אפיה דלא היה עליו שם איסור כלל, אבל לאחר אפיה לא מועיל שינוי, כגון שיכתוב על הפת עם סכין אותיות 'חלב' וכדומה, כיון דכבר חל עליו האיסור בשעת האפיה תו לא מהני. אולם בגליון מהרש"א [על הדף] הביא תשובת בעל הדת אש [סימן יב] דמשמע מדבריו שיש להתיר עשיית סימן גם לאחר אפיה.
ברם, הגליון מהרש"א דחה זאת, וכתב דלא מהני היכר לאחר אפיה וכדברי החוות דעת. ומה שכתב הדת אש להתיר לא כתב כן אלא לרווחא דמילתא ובמעשה שהיה. ע"ש. וכ"פ החכמת אדם, הזב"צ, והבן איש חי דלא מועיל שינוי לאחר אפיה ע"ש.
