דבר שאינו ברשותו של מקנה, אינו נקנה, והרי הוא כדבר שלא בא לעולם. כיצד, מה שאירש מאבא (או משאר מורישיו) (תלמידי הרשב"א) מכור לך (א) מה שתעלה מצודתי מהים נתון לך שדה זו לכשאקחנה קנויה לך, לא אמר כלום, וכן כל כיוצא בזה. הגה: וי"א דוקא בסתם, אבל אם פירש (ב) ואמר שדה זו שאני אירש מאבא מכור לך, קנה (טור בשם ר"ת), וע"ל סימן ר"ט סעיף ה'.
מקור: גמ' ב"מ [טז, א, ב] מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום וכו'. (דלא סמכא דעתיה דלוקח, דקאמר: מי יימר שירש מאביו כלום, שמא ימכור אביו נכסיו בחייו). אמר רב הונא אמר רב האומר לחברו שדה שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה. אמר רבא מסתברא מלתא דרב בשדה סתם, אבל בשדה זו לא, מי יימר דמזבין לה ניהליה, והאלהים אמר רב אפילו בשדה זו. מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה? כרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
(א) מה שתעלה מצודתי מהים. אפילו אמר היום לא מהני, דדוקא בעני הקילו. [סמ"ע ס"ק א]. ובמחייב עצמו וכן במפקיר בדבר שאינו ברשותו. [נתה"מ ס"ק א].
לענין הפקר אי יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו, כתב הב"ח בתשובה [סי' קכ"ד] דיכול להפקיר אף כשאינו ברשותו, דהפקר מטעם נדר, וכמו דנדר מהני ה"נ מהני הפקר. ובקצוה"ח [סק"ד] תמה עליו מהא דב"ק [דף ס"ט ע"א] גבי צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד, אלמא דאינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו למאן דס"ל דאין אדם מקדיש, ע"ש.
ותירץ בנתה"מ [ביאורים ס"ק א] דלא קשה מידי, דודאי מודה הב"ח דבזמן שהדבר הוא אינו ברשותו אין ההפקר חל, דהא כתב זה לענין ביטול חמץ כשמבטלו כשיתחמץ, וכשהוא כבר חמץ ודאי דמודה הב"ח דאין הביטול מועיל, דש"ס ערוך הוא [פסחים ו' ע"ב] דבתר איסוריה אין בידו לבטל, ולכך בהא דב"ק ג"כ אינו מועיל הפקר כשהוא כבר ביד הגזלן, והב"ח לא כתב כן רק לענין אי מבטל התבואה לכשיתחמץ שלא יעבור על בל יראה, דחמץ אינו ברשותו ורחמנא אוקמי ברשותו, וכיון דמהני הגילוי דעת קודם פסח לומר שאינו רוצה במה שזיכה לו רחמנא החמץ בפסח, ה"נ מהני כשאומר קודם שנתחמץ איני רוצה במה שזיכני רחמנא בהחמץ כשיתחמץ להעמיד ברשותי, דמה לי קודם פסח או קודם שיתחמץ, ואפילו קודם שהיה התבואה שנתחמץ תחת ידו יכול לומר כן, כיון שהוא קודם שהעמידו רחמנא ברשותו. ומביא ראיה ברורה לזה, דכמו שיכול לומר אי אפשי בו קודם שהגיע המתנה לידו ומהני לבטל המתנה, ה"נ יכול לומר כן קודם שזיכהו רחמנא לבטל הזכות שזיכה לו רחמנא. ושוב לא קשה כלל מה שהקשה הקצוה"ח שם, דדוקא במסלק עצמו מדבר שיבוא אח"כ ממילא לרשותו לא מהני בדבר שלא בא לעולם או שאינו ברשותו, כגון שמסלק עצמו מירושת אביו שירושה הוא ממילא, וכן במפקיר פירות שיבואו מדקל שלו, אבל לומר אי אפשי לזכות במתנה שיזכה לי האחר, ודאי דיכול לומר, וכן בחמץ שרחמנא נתנה רשות לומר לא ניחא לי במה דאוקי רחמנא ברשותי, כמו כן יכול לומר קודם לכן לא ניחא שיעמידנו רחמנא ברשותי כשיבוא לעולם.
עני הרוצה למכור לנכרי את החמץ שיבא לו לאחר חצות
כתב השו"ע [חו"מ סימן ריא ס"ב] וז"ל: "צייד עני שאין לו מה יאכל, ואמר מה שתעלה מצודתי היום מן הים מכור לך, ממכרו קיים משום כדי חייו", עכ"ל. ויש להסתפק גבי עני שאין לו מה לאכול, היודע שבערב פסח לאחר חצות אמור להגיע לו חבילה עם חמץ, האם יכול למכור לנכרי בערב פסח בבוקר את החמץ שיש בחבילה או לא? צדדי הספק הם: האם עני המוכר מה שתעלה מצודתו היום הלוקח זוכה בזה כבר מעתה, או שמא אין ללוקח בזה חלות של קנין, אלא שחז"ל התירו למוכר להשתמש בממון הלוקח, ואמרו שהלוקח והמוכר לא יוכלו לחזור בהם? הגר"י זילברשטיין שליט"א הציע את השאלה לפני מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ואמר לו שהנכרי הלוקח את החמץ יזכה בחמץ רק לאחר שיבואו לרשותו, כי חז"ל תקנו רק שאדם יוכל למכור דבר שאינו ברשותו כגון מה שתעלה מצודתו היום, אבל זמן חלות הקנין הוא לאחר שהחמץ יגיע לידי המוכר והוא כמו שיטת רבי מאיר, הסובר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, שהוא זוכה בו רק לאחר שיבא לעולם, אלא שמעשה קנין תופס כבר כעת, ושוב לא יכול המוכר לחזור בו, כמו כן הכא תקנו חז"ל שהחמץ בפועל יעבור לרשות הקונה רק לאחר שיבוא לרשותו, וממילא אין יכול למכור לנכרי את החמץ כי עד שיעבירנו לרשות הגוי החמץ יאסר. [חשוקי חמד פסחים דף ד, ב]. ויש לסמוך על מה שכתב ר' זילברשטיין שליט"א לעיל.
