שנים שהתווכחו ביניהם על מחיר המבקש לקנות מחבירו מקח, מוכר אומר במאתים אני מוכר לך, והלוקח אומר איני לוקח אלא במנה, והלך זה לביתו וזה לביתו, ואחר כך נתקבצו ומשך זה החפץ סתם, אם המוכר הוא שתבע הלוקח ונתן לו החפץ, אינו נותן אלא מנה. ואם הלוקח הוא שבא ומשך החפץ סתם, חייב ליתן ק"ק.
ב' אנשים שיש ויכוח בניהם לגבי תשלום עבור חפץ מסוים, או תשלום עבור פעולה שאחד עשה למען חברו וכל אחד חושב שהצדק עמו, איזה מחיר יקבע, הגבוה או הנמוך.
מקור דין זה מובא בתוספתא הנ"ל. מתוספתא זו למדו הראשונים, הרי"ף [בפרק קמא דקידושין ד.] והרא"ש [בסי' ט] הרמב"ם [פרק ז הי"ט] והר"ן [שם], דאם ב' אנשים מתווכחים על מחיר מסוים לגבי עבודה שאחד עשה לשני, הראשון שהסכים להתפשר, צריך לשלם את המחיר שחברו ביקש. הלכה זו מובאת בב' מקומות בשו"ע [כאן] ובאבן העזר [סימן כט סעיף ח] לגבי קידושי אישה, הביא השו"ע את דברי התוספתא הנ"ל, וז"ל השו"ע: האומר לאישה התקדשי לי בדינר זה ע"מ שאשלים לך מנה, והיא אומרת ע"מ שתשלים לי מאתיים, והלך זה לביתו וזה לביתה ולא הסכימו בניהם. ואח"כ תבעו זה את זה וקדשו ונתן לה הדינר, אם האיש תבע את האישה יעשו דברי האישה וישלים לה מאתיים, ואם האישה תבעה את האיש יעשו דברי האיש ולא ישלים אלא מנה, עכ"ל.
וכתב ע"ז כסף הקודשים [שם] נראה שאם התרה המשכיר שאם אינו רוצה ליתן סך פלוני יצא השוכר מהבית ושתק ולא יצא, עדיף ממשיכה במטלטלין, ומסתמא הסכים ליתן כמו שאמר המשכיר וגילה דעתו בהתראה.
דבר זה מצוי בין בעלי מקצוע ובין הלקוחות, כגון:
א. מתווך פונה לבעל דירה ומציע את שירותי משרדו החשוב, וכמובן דורש שכר עבור טרחתו בסך % 2 ובתוספת מע"מ, אומר לו בעל הנכס, אינני מסכים לשלם סכום זה, ולכן לא פניתי למשרדך עד עתה. אם חשקה נפשך לעבוד על ביתי ולהרוויח כסף מנכסי, מוכן אני לשלם מקסימום 1% מערך העסקה עבור שכר הטרחה. כעבור זמן הביא המתווך לקוחות רציניים לראות את הדירה, ובסופו של דבר נסגרה עסקה, אין בעל הבית חייב לשלם למתווך 2% עבור עבודתו, הואיל ואמר לו מראש שלא מעוניין לשלם 2% עבור תיווך, ולכן ישלם לו רק כפי שסיכם עמו מראש דהיינו 1% בלבד.
ב. ראובן מגיע לדוכן של הדסים בשוק ארבעת המינים ומברר מה מחירם של ההדסים, שמעון המוכר עונה לו, מחיר שלושת ההדסים הם 60 $ בלבד. ראובן הקונה אומר לשמעון אני מוכן לשלם עבור הדסים אלו 40 $ בלבד. ותוך כדי שהוא פונה לדרכו לברר את מחירן בדוכן אחר אולי יתמזל מזלו וימצא הדסים מהודרים במחיר זול יותר, שמעון קורא לעברו, 'בא תבחר, הדסים כאלו מיוחדים לא תמצא במקום אחר, חבל לך לבזבז זמן יקר'. ראובן בוחר בקפידה ג' הדסים מהודרים ומובחרים ובא לשלם לשמעון 40 $, שמעון אומר לו 'אמרתי לך מחיר ההדסים הם 60 $, תראה איזה סחורה יפה בחרת'. ראובן טוען לעומתו, הרי אמרתי לך מראש שאיני מוכן לשלם 60 $ עבור ההדסים אלו, ואילו הייתי יודע שאתה לא מתכוון לרדת במחיר, לא הייתי מבזבז זמן יקר בערב חג הסוכות.
נראה, שכיון ששמעון המוכר הוא זה שקרא לראובן ואמר לו אין לך מה לחפש במקום אחר ושכנע אותו לקנות ממנו, יוכל ראובן לשלם את המחיר הנמוך כפי שאמר לו מראש. דדמי למה שפסק השו"ע [שם] שאחד אמר מנה והשני אמר מאתיים והלכו, ואח"כ נתקבצו ומשך זה החפץ סתם, שאם המוכר תבע את הלוקח משלם לפי המחיר של הלקוח. [ועוד דיתכן שבכוונה קרא לראובן שיבוא לבחור הדסים בחושבו שאחרי שהשקיע שעה שלמה בבחירת ההדסים לא תהייה לו ברירה, ומסתמא יתרצה לשלם לו את מחירו המופרז עבור ההדסים ונמצא גונב את דעתו של חברו, שמכריחו לקנות במחיר שביקש בתחילה.] אבל אם המוכר אמר לקונה 'נסתדר', נראה שיצטרך להתפשר עמו על סכום 50 $ שזהו סכום הפשרה בין מחיר הקונה למחיר המוכר. [מתוך תשובתו של הרה"ג שלמה בקשי שליט"א].
ויש עוד לעיין אם התווכחו על מחיר וכל אחד הלך לדרכו וחזרו בשתיקה לאחר זמן רב
הנה, בפשטות יש מקום לחלק ולומר דכל האמור לעיל אינו אלא שאחד מן הצדדים חוזר בשתיקה לאלתר או בתוך זמן סביר שיש לומר דאדעתא דהצעה ראשונה שנאמרה חזר בו, אבל אם עבר זמן רב וחזר אחד הצדדים ועשה בשתיקה, האם נאמר שזה דין חדש או לא שנא.
בספר פתחי חושן [פ"ג הערה לח] הביא דברי המשפט שלום בשם המהרי"ט דאפילו עבר זמן רב תלוי הדבר במי בא תחילה לתבוע. ולענ"ד צריך לדון כל דבר לגופו, דאם עברה שנה שלמה מאז התווכחו על המחיר, מאן לימא לן דאינו דבר חדש, ושמא מדובר ששניהם מבינים במה מדובר וע"ז בא אחד הצדדים, ולכן שייך לומר דאדעת ראשונה בא.
