כל זמן שהלה לא מצא נסיעה בחינם אולי צריך לשלם בכה"ג כתב הרמ"א דהאומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. והקשה הש"ך [ס"ק ט] דהרמ"א [סימן שסג ס"י] סותר עצמו דפסק דהאומר לחבירו דור בחצרי אין צריך ליתן לו שכר. וכתב הש"ך [סימן שסג ס"ק יג] שהב"ח פסק דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ודוקא בגברא דעביד למיגר, אבל בגברא דלא עביד למיגר, גם הב"ח מודה דפטור לשלם.
והנה הקשה הנתיבות [סימן קנג סק"ג] דבסימן קמב ס"ב אמרינן שאם הכניס ראובן הכותל לגבול שמעון, דאם שמעון המסייע מודה שידע מזה דהוי חזקה. מי גרע מאומר לו בפירוש בנה ביתך על מקום שלי דודאי חייב לשלם, דלא גרע מדור בחצירי או מאכול עמי, דחייב לשלם אפילו סייעו לו שנתן בידו לאכול, או שתיקן לו הדירה. ונראה לחלק, דדוקא כשהוא התחיל ואמר אכול או דור עמי, אמרינן שהיתה דעתו על התשלומין, משא"כ כשהלה היה המתחיל ליטול או להשתמש, והאומדנא מוכחת שכוונתו היתה רק בחינם והוא שתק והסכים לו, הרי היתה הסכמתו ג"כ על חינם.
ונראה שיש לחלק בין אכול עמי, ובין דור עמי, או כשבנה כותל, שבכל האופנים הללו, הכל היה לטובת חבירו, שנתן לו אוכל, ודר בחצירו, או שבנה כותל, שחבירו לא יזיקנו בהיזק ראיה, אבל כאן בעניננו שממילא נסע במונית, וחבירו מצטרף, ולא הוציא כל הוצאות עבורו, יש לומר זה נהנה וזה לא חסר.
והנה בכעין נדוננו נשאל בשו"ת מהרש"ג [סימן קכד] ראובן שכר קרון [עגלה של מסילות ברזל] לשלוח סחורה לעיר גדולה, והיה לו סחורה רק למלאות חצי הקרון, והניח לשמעון ליתן סחורה שלו בחצי הקרון הנשאר ריקם לשלוח לעיר, ותובע ראובן משמעון שישלם לו חצי הוצאות, ושמעון אומר שזה נהנה וזה לא חסר כופין וכו', כי אפילו לא יתן סחורתו בקרון, יצטרך ראובן לשלם דמי ההוצאות להמסילות הברזל, הדין עם מי.
והבאתי ראיה לחייב מדברי התוספות בב"ק [כ, ב ד"ה הא איתהנית] בתחב לחבירו משקין בבית הבליעה דחייב לשלם מה שנהנה, משום דמכל מקום חבירו נחסר בתחילה, וממילא הוא הדין בקרון זה של תפוחי אדמה, חבירו נחסר שמוכרח לשלם כסף בעד עגלה שלמה… כיון דמתחילה חסר, בכהאי גוונא לא שייך דינא דזה נהנה וזה לא חסר. וא"כ הוא הדין הכי נמי בנדון דידן כיון שמתחילה חסר חבירו שמוכרח לשלם כסף מלא על עגלה שלימה בכהאי גוונא לא מקרי זה נהנה וזה לא חסר אלא מקרי זה נהנה וזה חסר. עכ"ד.
ולכאורה ה"ה בנדוננו שחייב שמעון לשלם לך חלק מדמי הנסיעה כיון שראובן חסר מתחילה. ונראה לחלק דהתם אין דרך לשלם בעד קרון שלם כשצריך רק לחצי קרון, אלא שכורח המציאות גרם שישלם בעד קרון שלם, ולכן נחשב זה נהנה וזה חסר, כי זרק כסף לחינם, אבל בשאלתנו אם ראובן אדם אמיד ורגיל תמיד לנסוע במונית פרטית, כדרך עשירי עם, לא נחשב הדבר שהפסיד וזרק כסף של חצי מונית, אלא נחשב הדבר כאילו ניצל את כל כספו ונסע פרטי במונית, ולכן פטור שמעון מלשלם, כי ראובן לא הוציא עליו כלום וניצל כל כספו למען עצמו, הגע עצמך אדם הגר בחצר חברו דלא עביד למיגר, האם השוכר ישלם כי נהנה מהוצאות בעל הבית כשבנה את דירתו, הוי אומר שהבעל הבית לעצמו בנה והוא נהנה ממילא, וכך בעניננו. [חשוקי חמד].
וה"ה בעל מכונית עצר להעלות אדם המבקש הסעה ובסוף הנסיעה דורש תשלום.מה הדין באדם הנוהג במכוניתו ועצר לאדם שביקש להצטרף לנסיעה וכשהגיע ליעדו ביקש הנהג תשלום, האם חייב לשלם לפי הרמ"א, או שמא פטור? הלא הנוסע נהנה מהמסיע, וא"כ אפשר לומר שנתכוון לכתחילה על מנת שישלם לו. ואין לומר שזה נהנה וזה לא חסר, שהרי הוא חסר, אף שאינו חסר בשבילו. אולם כתב הש"ך [שם ס"ק יא] שאם הזמין אותו לאכול, במקום שיש לו בעל הבית אחר שאוכל אצלו בחינם, פטור האורח בשבועת היסת שדעתו היה לאכול בחינם.
ולכן נראה שתלוי, אם לקחו מתחנת אוטובוס שהיה בדעתו לנסוע באוטובוס, א"כ נהנה שהרויח את מחיר הנסיעה באוטובוס, ועליו לשלם את מחירו, אבל אם לקחו במקום שהיה דעתו לנסוע עם טרמפ, הרי היה יכול לנסוע עם אחר בחינם, ופטור מלשלם. ואולי יש לחלק דהש"ך דיבר דווקא באופן שכבר אוכל אצל בעל הבית בחינם ולא שיש לו אפשרות כזו, ולכן כל זמן שהלה לא מצא נסיעה בחינם אולי צריך לשלם בכה"ג וצ"ע.
הנה רבנו גרשום [ב"ב קמג, ב] פירש דמדובר בסוגיא דההוא דשלח פיסקי דשיראי לביתיה וכו' דלא היה לו אשה, וכל הסוגיא היא רק לגבי בניו ובנותיו, אבל אם היתה לו אשה בודאי שכל הבגדים ששלח היו עבורה. וכ"כ הטור בשם היד רמ"ה [שם] שבסוגיא דידן מדובר שאין לשולח אשה, דאם היה לו אשה אמרינן אשתו כגופו וכל השיריים ששלח שייכים לאשתו, וכ"כ המאירי.
אולם, הריטב"א [שם] כתב דמסתמות הסוגיא נראה דאפילו היתה לו אשה הדין הוא דמה שראוי לבנות לבנות ומה שראוי לבנים לבנים. וכתב במשנה למלך [הלכות זכיה ומתנה פרק ו] וז"ל: דע דהא דאמרינן דהיכא דאית ליה איתתא ודאי לדידה שדר היינו דוקא בדברים הראויים לה, אבל בדברים הראויים לבנים אז הם לבנים דכיון דאינם ראויים לה ודאי לבניו שדר ואם הם ראויים לזה ולזה בהא מספקא ליה מלתא דאפשר דלדידה שדר דוקא משום דאשתו כגופו. ודע שמדברי הב"ח נראה דס"ל דאף בדברים הראויים לבנים אמרינן דלדידה שדר ולא ידעתי מנא ליה, ומ"ש בסוף דבריו שכן נראה מדברי הנמוק"י לא מצאתי שום רמז בדברי הנמוק"י לדבריו יע"ש.
הנה פשט דברי השו"ע דהביא שיטת היד רמ"ה ודעימיה ביש מי שאומר ואילו השיטה החולקת [הריטב"א ודעימיה] בסתם, נראה דהכי סבירא ליה דאפילו יש לו אשה מה שראוי לבנים לבנים וכדברי המשנה למלך. אלא שמסתמות דברי השו"ע נראה שה"ה מה שראוי לבנות לבנות. ולא לאשתו דהא ע"ז קאי בכלים הראויים לבנות וע"ז כתב ויש מי שאומר אם יש לו אשה וכו'. וצ"ע.
