בעניין ביטול שידוכין מובא ברמב"ם [פ"ו מהלכות זכיה ומתנה הכ"ד] וז"ל: הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל ארוס סעודה ויאכיל רעיו או יחלק מעות לחזנין וכיוצא בהן, ועשה כדרך שעושין כל העם, וחזרה בה, משלמת הכל. שהרי גרמה לו לאבד ממונו, וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם, והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא, שאין זה נשבע ונוטל. עכ"ל.
אולם, הראב"ד בהשגות חלק עליו וכתב: 'א"א, איני משוה עם רבותיו בזה, שזאת הגרמא דומה למוכר זרעוני גנה ולא צמחו, שאינו משלם לו ההוצאה [ב"ב צג ע"ב] (דהיינו מה שהוציא בשכירות פועלים לחרוש ולזרוע, אבל דמי הזרעים חייב לשלם וכמ"ש בחו"מ סי' רל"ב [פרישה אה"ע סי' נ ס"ק טז']), וכללו של דבר, אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו, אף על פי שגרם לו זה, פטור'.
והמגיד משנה כדרכו בקודש יצא לישע הרמב"ם וכתב: 'ויש לתרץ, שאינו דומה לזריעה, ששם היה מוציא בהן הוצאות כדי להרויח בהן, ולפיכך אינו בדין שישלם זה מה שהוציא כדי להרויח, אבל כאן לא היתה כונתו להשתכר בדבר אלא להתנהג במנהג העיר, וכיון שהוא נסמך עליה והיא חזרה בה, בדין הוא שתשלם, וכן נראה שאינו דומה למה ששנינו בתוספתא [פ"ו ה"ב], הלוקח קנקנים מחברו ונמצאו פטרסאות ונשתברו, חייב להעמיד לו דמי קנקנים אבל לא דמי יין, דהתם היה מתכוין ליהנות בתשמישן, זה נראה דעת המחבר וצ"ע'. עכ"ל.
ואילו הב"ח [אה"ע סי' נ ס"ג] הביא תירוצו של הרב המגיד הנ"ל וכתב עליו וז"ל: 'ולא הבנתי מה טעם יש בחילוקו זה, דבין בזו ובין בזו הרי גרם לו לאבד ממונו, ואם יש לפוטרו מטעם גרמא בנזקין דפטור [ב"ק ס ע"א], גם כשאין כוונתו להשתכר פטור הגורם כיון שלא הזיקו בידים. אלא נראה עיקר וכו' הכא אף ע"פ דגרמא הוא מ"מ חשבינן ליה כאילו הוציא ההוצאות על פיו כיון שנהגו כל אנשי המדינה לעשות סעודה ולהאכיל לרעיו וכו', ואין אחד שלא יוציא הוצאות הללו, הלכך דינא הוא שתשלם את הכל, כי דינא דגרמי הוא, כאילו ציותה לו להוציא הוצאות אלו, ואינו בכלל גרמא בנזקין דפטור, ועי' בתשובת מהרי"ק [סוף שורש עשירי שם הביא המהרי"ק תשובת אחד הפוסקים שחייב את מי שגרם להוציא הוצאות עבור צרכי סעודה]'.
וכ"כ בביאור הגר"א [שם ס"ק ט] 'שהרי גרמה לו לאבד ממון וכו' ר"ל, מדינא דגרמי דקיי"ל דחייב'. וכעין זה כתב בשו"ת מהרשד"ם [אה"ע סי' לב, א] וז"ל: ולדידי לע"ד דברי הרמב"ם יש לה טעם גדול, דאע"ג דבעלמא הגורם אינו חייב, בנדון כיוצא בזה נחתינן לאמדן דעת הבריות כי הוא מוכרח במעשיו הכרח גמור כי גדול כבוד הבריות, ואחר שהמנהג בעיר בדברים הללו, אדעתא דהכי נחתי, והוה ליה כמזיק בידים ממש, וכ"ש שהיה אפשר לומר דעד כאן לא פליג הראב"ד אלא להוציא, אבל להחזיק במה שבידו אפילו הראב"ד יודה וכו' ע"ש.
והט"ז [שם ס"ק ה] ג"כ עמד על קושיית הראב"ד הנ"ל וכתב לחלק באופן אחר מדברי ה"ה וז"ל: ונלע"ד לחלק, דבזריעה אין שם הרגש בשעת התחלת המעשה. דהיינו, כשהוא מוכר, אפשר שהמוכר עצמו לא ידע שזרע ההוא רע הוא, ואח"כ כשלא צמח אז המוכר לא עביד מידי דהיינו בשעה שהזיק מורגש. אבל בכאן בשעה שההיזק מורגש, דהיינו במה שגרם לו הוצאות הוא הגורם ההיזק, דאז בחזרתו נעשה היזק, דמתחילה שהיה סבר שלא יחזור בו, היה ניחא ליה באותן הוצאות ולא היה נקרא היזק אלא בשעה שחוזר אז מתחיל ההיזק, ואותה השעה הוא חוזר, ועקימת שפתיו במה שחוזר הו"ל מעשה והוא כמו בידיים. ובאור שמח [שם] הקשה על דברי הב"ח הנ"ל מהסוגיא ב"ב [צג], ולכן הוא פירש כעין פירוש הט"ז שהוא כמעשה בידיים.
ואכן בשו"ע [שם ס"ג] פסק כדברי הרמב"ם ולא הזכיר דברי הראב"ד כלל וז"ל: 'השולח סבלונות לבית חמיו בין מרובין ובין מועטים בין שאכל שם סעודת אירוסין בין שלא אכל בין שמת הוא בין שמתה היא, או שחזר בו האיש, יחזרו הסבלונות כולם חוץ מהמאכל והמשתה וכן מעות וכו', חזרה היא בה, חוזר הכל ואפילו המאכל והמשקה וכו'. ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא בהם, ועשה כדרך שעושים כל העם, וחזרה בה, משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון, והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא'. עכ"ל.
ואולם ראיתי באוצר הפוסקים [עמ' פג – פה] שהביא תשובת ה"ר שמואל טאיטאצק בשו"ת שארית יהודה [דף נט] שכתב על דעת הרמב"ם שיחיד הוא בסברא זו ואין לדון כן, ומה גם להוציא ממון, וראוי לפסוק כהראב"ד וסיעתו, דהא עיקר חיוב דינא דגרמי הוא קנסא דרבנן כמ"ש התוס' ב"ק [נ"ד ע"א ד"ה חמור]. והסיק דלכן בספיקא נקטינן להקל ופטור. ע"ש. וממילא לשיטתו אין לפסוק כדעת השו"ע דהוא כלשון הרמב"ם.
אולם במגן גיבורים [חלק התשובות של בן המחבר סי' ד הובא באוצה"פ הנ"ל] האריך להשיב על כל דבריו של הר"ש טאיטאצק הנ"ל. וסיים שאין דברי הרמב"ם סברא יחידאה דהא כתב הרמב"ם בלשון "הורי רבותי", א"כ אינו יחידי, ולא זו בלבד אלא כיון שב' עמודי הוראה הרי"ף והרא"ש ג"כ עומדים באותה סברא כהרמב"ם והלא הב"י כבר כתב בהקדמתו דיש לפסוק כתרי מינייהו וכ"ש ששלושתם בדעה אחת ופשוט. וכ"פ בשו"ת הרדב"ז [ח"ד סוס"י רלד בתוה"ד] ע"ש. וכן דעת התשב"ץ [ח"ב סי' קסו].
וכ"פ בשו"ת עין יצחק [ח"א סי' סח אות כב הובא באוצה"פ שם] שכתב, דכפי הכלל המסור בידנו דשיטה שלא הובאה בשו"ע אין חוששים לה, לכן כיון שלא הובאה שיטת הראב"ד בשו"ע ע"כ לדינא נקטינן כפסק המחבר, ע"ש.
ומשמע מדבריו שנקטינן כשו"ע גם להוציא מיד המוחזק, וכ"כ להדיא בשו"ת נכח השלחן [סי' יג], דלדידן שקבלנו דעת הב"י אפילו להוציא מיד המוחזק, בודאי דנקטינן כהרמב"ם גם להוציא מהמוחזק. ע"ש.
ויתרה מזו, דאפילו אם אחד מן הצדדים שהוא מוחזק ירצה לטעון קים לי כדעת הראב"ד, אין דבריו יתקבלו כיון דלא אמרינן קים לי נגד דברי השו"ע, ובפרט שלא הובאה דעת הראב"ד כלל בשו"ע וכדברי השו"ת נכח השלחן הנ"ל.
עתה נבוא להתבונן בנד"ד כיצד יקום דבר. לכאורה היה מקום לומר שהיו כאן קידושין בטעות דאין לך מום גדול מזה שהכלה הייתה מכה את החתן, דאפילו כסף קידושין אמורים לחזור בכה"ג, אלא דאחר בירור שעשינו מצאנו שעוד טרם באו הללו לכלל השידוכין הכירו זה את זה, והחתן דידן כבר ספג בעבר מכות וביזיונות מהכלה, וע"ז וכיוצא בזה אמרינן 'איהו דאפסיד אנפשיה', אלא דבנד"ד הורי החתן לא ידעו מכל הנ"ל, וכשנודע להם במהלך השידוכין החליטו מיד שהם חייבים לבטל את השידוכין מבעוד מועד, שלא לגרום בעיות יותר חמורות בעתיד. אמנם, הורי הכלה על אף שידעו על חלק מהדברים, עם כל זאת הסכימו לחתן את ביתם ולא אמרו דבר לגבי ביטול השידוכין.
ויש לעיין לפ"ז כיון ששני הצדדים (החתן והכלה) ידעו מראש להיכן פניהם מועדים, ובכל זאת החליטו להתחתן, אלא דכיון שהורי המשדוכים הם שנשאו בכל ההוצאות, א"כ כיצד הדין כאשר הילדים שלהם גרמו להם את כל ההפסד מחמת שהעלימו מהם מידע שפשוט הדבר שלא היו מסכימים להביא את ילדיהם בברית הנישואין ולהוציא הוצאות כספיות גדולות על כך. לכאורה היה מקום להורי החתן לטעון כלפי הורי הכלה דכיון שידעת על מקצת מהתנהגות של ביתכם כלפי החתן היה לכם לומר לנו על כך, ומאידך יש לדחות ולומר דהורי הכלה יאמרו הלא זה הבן שלכם מתחתן והוא זה שהפסיד אתכם שלא אמר לכם דבר. ויש לעיין בזה עוד ואכמ"ל.
עכ"פ, בנידון אשר לפנינו עשינו פשרה בין הצדדים שהוסכמה עליהם מתחילה, אע"ג שלשני הצדדים היו הפסדים בהחזרת התכשיטים, הש"ס והשעון שהרי אלו מוצרים שבדרך כלל החנות לא תקבל בחזרה באותו מחיר שנרכש מתחילה. וה' יאיר עינינו בתורתו אכי"ר.
