הרמ"א פסק בשם המרדכי שאם מת הנודר אין היורשים צריכים לקיים דבריו. וביאר הסמ"ע [ס"ק כא] דכיון שאביהם מת לפני שבא אותו חיוב לעולם, ממילא בשעה שבא אותו ממון כיון שכבר מת לא חל שוב חיוב. אולם, בפ"ת [ס"ק ט] דייק דאם מת האב אחר שבא הממון לעולם מחויבים היורשים לקיים מאמר אביהם. וכתב ע"ז דבתשובת רמ"א [סי' מ"ח שאלה ג'], מבואר דכן היא דעת מרן הב"י בתשובה הנדפסת שם ובשו"ת אבקת רוכל [סי' פ"ג], דנודר לעניים ומת מחויבים היורשים לקיים נדרו, והרמ"א ז"ל השיג עליו, והאריך בראיות דאין היורשין מחויבין לקיים נדרו כל זמן שלא זכו העניים מכח קנין, וכמו שפסק הריב"ש [סי' שכ"ח ושל"ה] גבי שבועה בדבר שלא בא לעולם, דאע"ג דהוא חייב לקיומיה מצד שבועתו, מ"מ אם מת אין היורשין צריכין לקיומיה, וה"ה בנידון דידן מאחר דהוא אינו חייב לקיומיה אלא מכח נדר אין לכוף ליורשים לקיים נדרו.
אמנם, בתשובת חתם סופר חלק חו"מ ראיתי בדבריו בכמה תשובות תופס בפשיטות לפסק הלכה דנודר לעניים נשתעבדו נכסיו ומחויבים היורשים לשלם, ומפרש דברי הרמ"א דסימן רנ"ב הנ"ל מי שנשבע או נדר כו', דהיינו בנדר ליתן לעשיר דלא אשתעבדו נכסיו לזה, אולם משמעות דבריו דאין שום חולק בזה, ותימה שלא הזכיר דברי גדולי האחרונים הנ"ל.
עולה מדברי החת"ס כך:
א. האומר אתן מנכסי וכך וכך לעניים ומת, נדר גדול נדר לאלקי ישראל, ונשתעבדו נכסיו ומחויבים היורשים לשלם, ולא נחלק בזה אדם.
ב. האומר תנו מנה ולא שקיבל על עצמו וגופו שהוא יתן, אלא אמר תנו ומת, אין בכחו להטיל חיוב נדר על יורשיו, וגופו לא נתחייב, וממילא לא נשתעבדו נכסיו.
ג. האומר מה שיוציא דקל זה אתן לעניים, ס"ל לרמב"ם כיון שאמר אתן מתחייב לקיים נדרו ומחויבים היורשים ליתן. ולדעת המרדכי פטורים מליתן. והסמ"ע [ס"ק יט] כתב בדעת הרמב"ם דגם בדבר שלא בא לעולם אמדינן דעתיה כאילו אמר הריני משעבד הדקל לפירותיו, וחל השעבוד דבל יחל בחייו, ומחויבים היורשים לשלם כו'. עכת"ד.
מ"מ, להלכה לנד"ד עולה שלדעת השו"ע חייבים היורשים ליתן את הרכוש של אביהם לאותם ישיבות, ומסתבר דאינם יכולים לטעון קים לי כדברי הרמ"א דהא זהו קים לי נגד השו"ע.
לאור האמור ולהבנת הענין יש לדון במקרה הנ"לראובן ציוה לפני מותו ליתן את כל רכושו לעניים ולאחר מכן קיבל פיצויין.
בשו"ת אור לציון [חלק א חו"מ סימן יג] נשאל על אדם שציוה לפני מותו שיתנו כל רכושו לעניים, ובעוה"ר נדרס ונהרג ע"י מכונית שפגעה בו, וקיבלו היורשין פיצויים, אם צריכין לתת הפיצויים גם כן לעניים, וגם שאלו אם יכולים לתת העזבון לקופת גמ"ח להלוואות לנזקקים כדי להשאיר לו זכר, כי בעוה"ר נפטר ערירי.
לגבי העיזבון פסק הגרב"צ זצ"ל שיתנו הכל במתנה גמורה לעניים. אולם, על דבר הפיצויים כתב וז"ל: לכאורה נראה דכיון שהמת לא זכה בהן, והכסף ניתן ליורשים, הרי הן של היורשים. אלא דיש לדון מצד דהו"ל מקדיש דבר שלא בא לעולם. ועי' ברמב"ם [פכ"ב מהל' מכירה הל' ט"ו] שכתב דדין ההקדש ודין העניים וכו', שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי הקדש או אתננו לצדקה, אף על פי שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם, חייב לקיים דברו, שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה, והואיל והדבר כן, אם ציוה אדם כשהוא ש"מ ואמר כל שיוציא אילן זה לעניים. או כל שכר בית זה לעניים. ה"ז חייב לקיים דברו, שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה. עכ"ל. והראב"ד שם חולק. והרא"ש והטור נמי פליגי וס"ל כשיטת הגאונים שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ועי' במהריב"ל [ח"ג] שסמך בנ"ד על החולקים על הרמב"ם ע"ש, מ"מ לדידן קשה לסמוך ע"ז, ומנהגנו שאין אומרים קים לי נגד הרמב"ם והשו"ע שפסק ג"כ כדעת הרמב"ם, ולכאורה יצטרכו היורשין לתת הפיצויים לעניים.
אמנם, בטעם הר"מ נחלקו מדוע חייבים היורשין ליתן פירות אילן זה. דדעת ה"ה משום דמצוה לקיים דברי המת, ולדעת הב"י מיירי שציוה בפני היורשים והיורשים שתקו ושתיקה כהודאה, ובסמ"ע כתב שם שכל האומר כן הו"ל כאילו הקנה הבית לעניים ע"ש, ולפי זה בנ"ד אליבא דהב"י והסמ"ע לא זכו בהן העניים, שהרי הפיצויים לא היו בדעת היורשים בשעה שציוה כדי שנאמר ששתיקה כהודאה, וגם לדעת הסמ"ע לא שייך לומר שהקדיש קרן ע"מ שיקחו העניים פירותיו, ולדעת ה"ה לכאורה זכו העניים.
ומ"מ כ"ז הוא רק בשכ"מ ובדבר שלב"ל, שיש מצוה לקיים דברי המת במקום שבבריא קונה בכה"ג, וקי"ל במצוה מחמת מיתה כדעת ר"ת שאין מצוה לקיים דברי המת אא"כ הושלש בידי שליש לשם כך [עי' סי' ר"נ סעי' כ"ג], וא"כ בנ"ד שהפיצויים לא היו בעולם בשעה שציוה, לא שייך לומר שנתן אותם ביד שליש כדי שיהא עליו דין מצוה לקיים דברי המת, (ומתוך הדברים נראה שהמצוה היה בריא, שהרי היה הולך ברחוב ונדרס), ולכן לכו"ע זכו בהן יורשים.
