שאלה מעניינת לחלוטין הרי אפשר לראות את המקרה משני צדדים. אבל כלל ברזל צריך להסתכל על כל דבר בעינים של התורה, אני מיצג לפניך הסוגיא בתקוה שזה יעזור לך, בהצלחה. הגמ' בכתובות [צח, ב] אומרת: "הוסיפו לו אחת יתירה – הכל לשליח, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר חולקין, ואקשינן והתניא, רבי יוסי אומר הכל לבעל המעות. אמר רמי בר חמא, לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה, כאן בדבר שאין לו קצבה. אמר רב פפא, הלכתא דבר שיש לו קצבה – חולקין, דבר שאין לו קצבה – הכל למשלח.
ופירש רש"י ז"ל: שיש לו קצבה – כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה, אם הוסיפו אחת יתירה חולקין, דמתנה הוא יש לומר לשליח ניתנה ויש לומר לבעל המעות ניתנה: דבר שאין לו קצבה – כגון טלית וחלוק וירק הנמכרים באומד, פעמים מוותר למכור בזול ופעמים בצמצום הכל לבעל המעות שאין כאן מתנה אלא מכר עכ"ל.
וכן פסק הרמב"ם בהלכות שלוחין ושותפין [פ"א ה"ה] כדברי רב פפא והביאו מרן השו"ע להלכה [חו"מ סימן קפג סעיף ו] ז"ל: "היה השער קצוב וידוע, והוסיפו לשליח במנין או במדולר או במדה, כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם, וחולק התוספת השליח עם בעל המעות. ואם היה דבר שאין לו קצבה, הכל לבעל המעות. הגה – מיהו אם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח, הכל של שליח.
הנה אע"ג שלמדנו מכל הנ"ל שכל דבר שיש לו מחיר קצוב בשוק והוסיף המוכר לשליח – חולקים המעות. וטעם הדבר, מבואר ברש"י שהוא משום שאנו מסופקים מחמת איזו סיבה הוסיף המוכר לשליח, האם משום מעותיו של המשלח או משום שהשליח מצא חן בעיניו ולכן חולקין. מ"מ דעת רבים מן הפוסקים [הרי"ף, הרא"ש ובעל העיטור ועוד] שטעם הדבר לחלוקת הדמים הוא דמין הדין נתן הכל לשליח, רק מכיון שע"י מעותיו של המשלח משתכר, לכך חולקין [סמ"ע סקי"ח]. ובדבר שאינו קצוב הכל לבעל המעות.
לאור האמור, היה נראה כי היות ופורסם כי מחיר החליפה הוא 300 ₪, הרי זה כדבר שמחירו קצוב, שהדין הוא שהמעות מתחלקים בשווה בין השליח והמשלח. אך זה אינו, שהיות וכפי הנהוג היום הרבה מן המוכרים מפרסמים מחיר מסוים ואעפ"כ בבקשת הנחה מוכנים הם להוריד מהמחיר הנקוב, נמצא שבעצם אין מחיר "קצוב ועומד". והיות וכן, יהא הדין כדין דבר שאינו קצוב, שכל הרווח למשלח.
אלא דבנידון דידן ישנה עוד סברא שצריכים אנו להתחשב בה, והיא, עצם הפצרותיו של השליח במוכר ורק לאחר מכן נאות המוכר לעשות הנחה כפי שעשה השליח – אם כן, יש לומר שהכל שייך לשליח דהוי כאומר המוכר בפירוש שנותן לשליח עכ"פ לדעת רש"י וכן פסק הרמ"א, דאם לא הפצרותיו של זה לא היה נאות להוריד את המחיר, ובפרט שהשליח מוחזק בהפרש ויכול לטעון קים לי כדברי הרמ"א.
וכעין סברא זו ראיתי בשיטה מקובצת [ב"מ סה ע"א] בשם הר"י מגאש, שהמאנה את חבירו, והמקח בטל, אולם קודם שנתבטל המקח, הלך הלוקח ומכרו לאחר ביותר ממה שהיה שוה באמת, אפילו שהמכר בטל, אין צריך הלוקח להחזיר למוכר את ההפרש, דהשתדלותו וחריצותו של הלוקח היו סיבה בזה, ואין לנו לחייב אותו שיתן לו מה שבא לו ריוח מצד זריזותו והשתדלותו לפי שאינו משרתו. וא"כ הכא נמי הפצרותיו של השליח היתה הסיבה להנחה, ולא היה חייב לעשותו. אולם אומר הר"ן דלדעת הרי"ף והרא"ש אפילו אמר המוכר בהדיא שנותן המותר עבור השליח אפ"ה חולקין, ולכן יש לצדד לחלוק.
אך עדיין יש להסתפק בזה לכאורה, שהרי נמצא השליח עושה סחורה בפרתו של חבירו, שעל ידי ממונו של השולח נמצא משתכר, מיהו בספר 'חשוקי חמד' [גיטין עח, א] כתב שכל מה שמצינו שאמרו חכמים כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, כשלחבירו יש הפסד, או אפילו שאינו יכול להרויח, אבל היכן שלחבירו לא יצא מזה שום נזק לא. ולכן בנידון דידן השולח מודע למכיר החליפה ומוכן לשלם את מחירה מראש, ואף אם נאמר שהשולח יכל בעצמו להגיע לחנות ולנהל משא ומתן עם המוכר ולהפחית את מכיר החליפה כמו שעשה השליח וא"כ נמצא שיש כאן הפסד כל שהוא להשולח, מ"מ כיון שבסופו של דבר לא עשה כן ושלח שליח במקומו, יש מקום לומר שגילה דעתו דניחא ליה במעשיו של השליח, דלא איכפת ליה אם יהנה השליח בהנחה הנ"ל כיון דטרח בשבילו, ואין זה עושה סחורה בפרתו של חבירו. ע"כ נראה לענ"ד שהשליח יחלוק הההפרש עם השולח ותו לא.
שנזכה לראות משיח צדקינו במהרה בימינו אמן.
