היה לו ממון מופקד בגמ"ח או בבנק או אצל חבירו ומת ואין יודעים לשום יורש
הפת"ש [ס"ק ג] הביא בשם תשובת החתם סופר [חו"מ סימן קכ"ב] דבתשובת מהר"ם מלובלין [סימן יב' הובא גם בש"ך ס"ק ה] הוה עובדא באורח שהפקיד נכסיו אצל בעה"ב ומת, ולא נודע לו שום יורש בעולם, ופליג שם עם רב אחד וס"ל למהר"ם מלובלין שב"ד נזקקין להוציא מיד הבעה"ב ולהעמיד אפוטרופוס.
ואם הנפקד או הלוה איש מהימן בעיני הב"ד ונכסי המת בטוחים אצלו אין ב"ד מוציאים מידו שהרי גם אם יעמידו אפוטרופוס לא יתנו לו כדי לטרוח ולהשביחם שאין מעמידים אפוטרופוס לטרוח ולהשביח רק ליתומים קטנים, אבל לגדולים לא מוקמינן וכאן שאין ידוע לנו שיש בעולם יורשים קטנים אין הב"ד חייבים רק לשמור גוף הנכסים ולכן אם הנפקד והלוה אם אנשים אמינים בעיני ב"ד אין מוציאין מידם. ע"ש.
וכתב החת"ס שהמעיין שם יראה שכל ראיותיו של המהר"ם אינן מוכרחות ושכבר השיג עליו בשאילת יעב"ץ [ח"א סימן קמ"ב], והסיק החת"ס שאין להוציא מיד בעה"ב כלל. והוסיף שגם קשה מאד שיבואו יורשים שיכולין לברר שהם היורשים של פלוני שמת כיון דלא הוה נודע לנו בחיותו וה"ל כממון שאין לו תובעים כו', ובכה"ג משמים זכו ליה ודידיה הוא ומאן מרמא ליה מידי, ואם ירצה לנהוג מדת חסידות יעשה דבר לצורך נשמתו והוה ג"כ קצת השבה.
וכן בשו"ת תורת אמת למהר"א ששון [סימן צ"ג] כתב שאין לב"ד להוציא מיד הלוה או הנפקד רק יניחום בידו עד שיבוא יורש ויברר זכותו ויטול, שלא אמרו שמורידין קרוב לנכסי שבוי שמוטל על הב"ד לשקוד על תקנת נכסי השבוי רק כשהקרוב לפנינו ומוחזק ביורש, אבל כשאין יורש לפנינו אין ב"ד מצווה להשתדל עבורו, ועוד שאפילו קרוב לפנינו שמורידים לנכסים, לא אמרו אלא כשאין שם אדם, אבל להוציא מיד היושב בה לא שמענו.
ועוד טעם כתב מהר"א ששון להניח ביד הלוה והנפקד, דכיון שאין ב"ד יודעים מי היורש והיכן הוא, דומה המחזיק בנכסים למוצא אבידה שהכריז עליה ולא נמצאו בעליה, שכתב הרמב"ם שב"ד מניחים ביד המוצא, אלא שמטעם זה לא הכריע להתיר השימוש בינתיים, שבאבידה אין משתמש במעות שמצא אא"כ מצא מטלטלין ומכר לטובת האובד, שב"ד מתירים לו השימוש בדמים, והרי הוא שומר שכר עליהם. ומ"מ להוציא מיד המחזיק ודאי אין ב"ד מוציאים.
ובערוך השולחן [סעיף יח] הביא ג"כ המחלוקת הנ"ל ונקט שהעיקר לדינא כמ"ש מהר"ם לובלין. ויעוין לעיל בסימן רפ' שהבאנו תשובת שבט הלוי דפסק למעשה כדברי המהר"ם לובלין וכתב שגם החת"ס חזר בו בתשובה אחרת וכתב שיש להעמיד אפוטרופוס. ע"ש.
ומ"מ, מידי מחלוקת לא יצאנו, ונראה דהמוחזק כגון חבירו או הגמ"ח יכולים לטעון קים לי כדעת החת"ס ודעימיה שאין מוציאים מיד בעה"ב. ומיהו, בבנק הגם שיש לדמותו לסתם גמ"ח מ"מ מדינא דמלכותא לא ישמעו לנו ויעשו באותו ממון כאשר החוק אומר ויקחו הכל למדינה.
האם יש חיוב למוחזק בנכסים או לבית הדין לחפש אחר יורש
בקובץ הישר והטוב [ח"ד עמ' קטז] הקשה דלכאורה מפני מה לא דנו כל האחרונים הנ"ל שחייב המחזיק או ב"ד לחפש אחר היורש כדין השבת אבידה, שכיון שירש ממון ואינו יודע עליו לבוא ולתבעו יש לנו להכריז ולבקשו, להודיעו שממונו שירש כאן ועליו לבוא להוכיח זכותו ולנטלו, ואפילו שאין לחייב את ב"ד לירד ולהוציא המוחזק בנכסים כדין מורידין קרוב כמ"ש מהר"א ששון וסייעתו, מ"מ ודאי שהמחזיק דינו כמוצא אבידה.
וכן כשלא החזיק בנכסים שום אדם אמאי לא נחייב את ב"ד להכריז ולבקש אחר בעל הממון היורש, וכ"ש לדעת מהר"ם לולבין שחייב הב"ד להעמיד אפוטרופוס משום השבת אבידה ודאי היה לנו לחייבם לבקש ולמצוא היורש בעל הנכסים. ותירץ, דאין הכי נמי אם ידוע לנו מקומו של היורש שידוע שמת זה בא ממקום פלוני ומעיר פלונית מוטל עלינו מצד השבת אבידה להכריז ולבקש האובד, וכל הנידון הוא כשאין ידוע שום דבר בנוגע למת, שבכה"ג אם נעמוד לבקש ולחפש יורשים ובני משפחה יש לנו לטרוח טירחא מרובה בהוצאות גדולות לשלוח שלוחים למקומות רחוקים לחקור ולבקש בדבר, וזה אינו בכלל חיוב השבת אבידה כמבואר בסימן רס"ה, שאין למוצא להפסיד אפילו שכר מלאכתו, ובמקום שיש לו איזה הפסד לא חייבוהו, ואינו צריך להוציא הוצאות על דעת שכשיבואו בעלים יפרעוהו, אא"כ התנה כן עם הבעלים, וכ"ש בנידון זה שאין ידוע כלל אם יש בעלים.
ואפילו אם יש באיזה מקום בעלים מאן יימר שאנו נמצאם, ואפילו נמצא מאן יימר שיוכלו להוכיח זכות ירושתם, ולכן אין לחייב מדין השבת אבידה להכריז במקומות רחוקים להוציא הוצאות על שלוחים וכו'. עכת"ד.
ועצה הטובה קמ"ל לב"ד להפקיד ממונו של המוריש בגמ"ח כספים שמתוחזק בצורה ישרה ומסודרת והוחזק לגמ"ח אמין, ובכך הקרן שמור לבעליו והפירות קיימים לו לעולם הבא.
