המבקש לקנות מחבירו מקח, מוכר אומר במאתים אני מוכר לך, והלוקח אומר איני לוקח אלא במנה, והלך זה לביתו וזה לביתו, ואחר כך נתקבצו ומשך זה החפץ סתם, אם המוכר הוא שתבע הלוקח ונתן לו החפץ, אינו נותן אלא מנה. ואם הלוקח הוא שבא ומשך החפץ סתם, חייב ליתן ק"ק. הגה: היה בתחילה קציצה ביניהן, (ב) וחזר אחד, וחזרו ומשכו סתם, אמרינן ודאי על קציצה הראשונה קנו (נ"י פרק האומנין).
מקור: תוספתא מסכת קידושין [פרק ב ה"ט] זה אומר במנה וזה אומר במאתים, והלך זה לביתו וזה לביתו, ואחר כך תבעו זה את זה וקידשו, אם האיש תבע את האשה, ייעשו דברי אשה, ואם האשה תובעת את האיש, ייעשו דברי האיש. וכן המוכר חפץ והיה מונה לתוך ידו, יכול לחזור בו עד שיגמור. זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו, ואחר כך תבעו זה את זה, אם הלוקח תבע את המוכר, ייעשו דברי מוכר, ואם המוכר תבע את הלוקח ייעשו דברי לוקח. ע"כ.
הנה, אם המוכר אמר מחיר מסוים כגון 100 $, והלוקח אמר שהוא מוכן לשלם רק 90 $, ולפתע הניח הקונה 90 $ לפני המוכר ולקח את המוצר והלך, היה מקום לומר שהמקח חל לפחות על הסך הניתן, ואילו הלוקח חייב להשלים את ה 10 $ החסרים, אמנם בפת"ח [שם] הביא בשם המשפט שלום שחקר נושא זה והעלה דבכל כה"ג המקח בטל לגמרי. ושו"ר דחקירתו של המשפט שלום לכאורה כתובה להדיא בערך לחם [על הדף] ע"ש.
מוכר שאמר ללוקח 'נסתדר'
בשו"ת דיני ממונות [חקת משפט סימן קי' למו"ר הגר"א פרץ שליט"א] נשאל לגבי מה שפעמים אומרים אנשים ברחוב 'נסתדר' מה ההגדרה של מילה זו: שמעון עלה למונית ושאל את הנהג מהי עלות הנסיעה, והשיבו הנהג עשרים שקלים, וכששמע זאת שמעון טען כי המחיר יקר ואינו חפץ בנסיעה, ובכדי לשכנעו שימשיך בנסיעה אומר הנהג לשמעון אל תדאג נסתדר, ובסוף הנסיעה מבקש הנהג מחיר כבתחילה, כמה חייב שמעון לשלם.
כתב בשו"ע [סי' שלב סעי' ה] וז"ל: שכר בעה"ב בעצמו, בסלע ונתזלזלה המלאכה, והראה להם בעה"ב פנים זועפים, ופייסוהו בדברים, אינו יכול לומר לא נתפייסתי אלא על דעת שתפחתו משכרכם כפי הזול, שהם יאמרו לא פייסנוך אלא על דעת שנעשה המלאכה טובה וכן עשינו, עכ"ל. ומעתה, נראה שהביטוי 'נסתדר', לא תמיד מחייב להוריד במחיר שאפשר לפרש שנתכון להסתדר ע"י שיתן לו שרות טוב. אכן, אם לא טוען כך נהג המונית משום שבאמת לא נתן שירות שונה מאחרים או אז יצטרך להוריד משכר הנסיעה. ועיי' בערוה"ש [סי' שלג סט"ו] ובפתחי חושן [הל' שכירות פ"ח הערה מג].
וראה בשו"ע [אבה"ע סי' כט ס"ח], שאם אומר לאשה התקדשי לי בדינר זה ע"מ שאשלים ליך מנה, והיא אומרת על מנת שתשלים לי ר', והלך זה לביתו וזו לביתה ולא הסכימו ביניהם, ואח"כ תבעו זה את זה, וקדשו, ונתן לה הדינר, אם האיש תבע את האשה, יעשו דברי האשה וישלם לה ר', ואם האשה תבעה את האיש, יעשו דברי האיש, ולא ישלים אלא מנה. ואפשר כן בנידון זה, וצ"ע, וראה עוד בשו"ע [חו"מ סי' רכ"א ס"א] לענין שני מחירים.
שני מחירים מה יקבע
בשו"ת דיני ממונות כתב וז"ל: שמעון הגיע לדוכן אתרוגים ולקח אתרוג ואמר לבעל הדוכן "נדבר אח"כ על המחיר", לאחר החג, בעל הדוכן אומר לשמעון, שמחיר האתרוג חמש מאות שקל, וכנגדו טוען שמעון שהיה בטוח שמחירו לא יעבור סכום של מאתיים חמישים שקל, כמה שמעון צריך לשלם.
כיון שבשו"ע [סימן ר סעי' ז] כתב וז"ל: "אין הרשות קונה ולא הכלי ולא משיכה ולא הגבהה אא"כ פסק תחילה המדה בכך וכך, אבל כל זמן של פסק אין לו שום צד שיקנה בו, דכל זמן שלא פסק לא סמכה דעת שניהם שמא לא יסכימו על הסכום, ואם המקח דבר שדמיו קצובים אע"פ שלא פסק קנה". אף בנידון דידן המקח לא חל.
ועיין מה שכתב בזה בתשובות והנהגות [ח"ג סי' קפט]. אבל כיון ששני הצדדים בנד"ד רוצים מאד את המקח, כי המוכר אין לו מה לעשות עם אתרוג שיוחזר אחר סוכות, והקונה רוצה לצאת ידי חובה, ולכן מוכרח שהמקח יחול דאי לאו חסר "בלכם", על כן יש לצדד שהמקח קיים, ולענין המחיר יתפשרו אח"כ, ואפשר תלוי מי דרש ממי את המקח בסופו של דבר שאם הלוקח דרש, המחיר של המוכר יקבע, וראה בשו"ע [חו"מ סימן רכא ס"א].
האם גם בשאר דברים דעלמא הולכים אחר מי שנכנע לשני
בערוך השולחן כתב דבכל הענינים כגון הרוצה לשכור פועל ואמר אתן לך דינר ליום, והפועל מבקש שני דינרים ליום, והלכו זה מזה, ואח"כ נתקבצו ועשה סתם, אם הבעה"ב בקש אותו לעשות, משלם שני דינרים ליום, ואם הפועל ביקש את הבעה"ב או שבא ועשה סתם אינו נוטל אלא דינר. וכן בקבלנות, וכן בכל הדברים שבעולם כשתחלה היו מחולקים בפרטים ואח"כ נתחברו ולא דברו בפרטים, הדבר תלוי מי היה המעורר אח"כ לקיים הענין דמסתמא הוא הסכים לשני. לכן למעשה תלוי אם קיבלת את הכסף ממנו או לא, שאם קיבלת הסכמת ואם לא לא, ולא היה ברור כ"כ מהשאלה.
