לדידן בני ספרד דאנו לא מחמירים לזרוק את הביצה כולה שנמצא בם טיפת דם, אלא משליכים הטיפת דם ואוכלים את הביצה כיון שכל הביצים כיון הנמצאים בשוק המסחר הינם בצים דאטו מספנא דארעא. כתב הטור [סימן רלב] בשם הרא"ש על הא דאמרינן בבבא מציעא [מב, א] שסרסור המוכר בקר ליתומים בלא שינים, שחייב לשלם דמי הבקר, אף על פי שהיה סרסור שקונה ומוכר, ואפשר שלא הכיר בו, מ"מ הטעה אותם וצריך לשלם. ועל פי זה כתב הרא"ש בתשובות שהמוכר ביצים לחבירו, ונמצאו מוזרות שאינן ראויין לאכילה, אף על פי שלא הכיר בהן המוכר הוי מקח טעות, אף על פי שקנאם גם הוא ונתאנה, מ"מ בשביל זה אין לו להונות אחרים.
וכתב השו"ע [כאן] המוכר ביצים לחברו ונמצא מוזרות שאינם ראויים לאכילה, הוי מקח טעות ומחזיר את הדמים, ועכשיו לא נהגו כן ומנהג מבטל הלכה. כלומר, מן הדין המקח הוא טעות, שהרי מכר לו ביצה שאינה ראויה לאכילה, אולם המנהג הוא שהמקח קיים והלוקח הפסיד מעותיו. ואם עדיין לא שילם, משלם כעת דמי הביצה. לפי זה לכאורה גם בענייננו חייב ראובן להשיב ביצה לשמעון ואין דינו מקח טעות.
ומיהו, דעת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהמנהג הוא רק כאשר שמעון סוחר בביצים ועומד למכרם, שאז יכול שמעון לטעון לראובן ביצה זו הייתי מוכרה לאחרים, כי הביצים אצלי הם בבחינת סחורה, ואם אתה לא היית לוקחה, הייתי מקבל מאחרים את דמיה, ואין לי להפסיד מעותי, מה שאין כן כאשר הביצה עומדת לשימושו הפרטי של שמעון ואינה עומדת למכירה, בזה פטור ראובן מלשלם לשמעון, מאחר וראובן יכול לטעון לשמעון לא הפסדתיך כלום, כי גם אתה היית משליך את הביצה לאשפה, ובאופן זה לא מצאנו מנהג שראובן יצטרך לשלם לו עבור ביצה זו, ולכן בנדוננו פטור ראובן מלהשיב ביצה לשמעון. [חשוקי חמד ב"מ מב, ב].
מכאן יש ללמוד ג"כ לשאר דברים שהשאיל ראובן והתקלקלו אצלו מעצמם דיש לפוטרו אם היו מתקלקלים במידה שוה באותו פרק זמן אם היו הדברים אצל בעליהם.
ולכאורה יש להבין מדוע אין שמעון יכול לטעון 'הייתי נותן את הביצה לכלב שלי', דסו"ס זו ביצה שלו ויכול לעשות עימה מה שרוצה ומה זה עניין של ראובן להחליט אם הפסיד את שמעון או. וצ"ע. ובשו"ת תשובות והנהגות [כרך א סימן תתכא] כתב ששמע מגדול אחד שלמעשה תלוי מיהו המוכר, שאם קונה מחנות ומשלם עבור הביצה, יכול החנוני לטעון שהיה יכול לקבל כסף עבור ביצה זו מאדם אחר שלא היה מחזיר לו, בכה"ג צריך לשלם אף שיש בה דם, אבל בלוקחת משכינה שגם השכינה בעצמה היתה זורקת את הביצה לא צריך לשלם. ומש"כ בשו"ע דהמנהג הוא לשלם היינו דוקא בביצים העומדות למכירה, שע"ז המנהג לשלם הואיל ואלו ביצים עומדות לסחורה וזהו מחירן בשוק, אבל אשה שאצלה עומדת הביצה לאכילה ולא למכירה, ומלווה לחבירתה לאכילה – כל שנמצא עם דם הוי כהלוותה לה אבנים ואינה צריכה לשלם. (ואכתי צ"ב בהא באופן שלוקחים הביצה ומבשלים אין בודקים אותה מדם, א"כ יכולה השכינה לטעון סבורה הייתי שלבשלה לקחת וצריכה לשלם).
והוסיף הגאב"ד שליט"א שתלוי גם אם הדם נראה לעין כל אחד דבכה"ג הדין כמ"ש, אבל לפעמים המראה לא ברור שהוא דם ויש לפקפק במראה, רק למעשה לא אוכלים כי לא מטריחים את עצמם בשביל ביצה ללכת לרב, ובזה נראה שאינה נפטרת מתשלום, שאי אפשר להתחסד על חשבון אחר, ואף שבלאו הכי רוב הביצים היום הם מספנא מארעא ואין איסור לאוכלם אף שיש בהם דם, מ"מ נהגו היום להחמיר ובודאי השכן גם כן מחמיר כשיש דם ממש, ולכן בהשאילה ביצה כזו הוי כהשאילה אבנים שאין צריכה לשלם וכמ"ש, אבל כשיש איזה ספק, צריכים שאלת רב רק אם יאסור הרב את הביצה פטורה לשלם.
ודע דאף דבקונה כתב בערוך השולחן שבזמנינו לא שמענו המנהג הזה, ויש לנו לדון כעיקר הדין שהמקח בטל, מ"מ בביצים שלנו שהם בחזקת מספנא מארעא שמדינא זורק הדם והביצה מותרת, אלא שהמנהג להחמיר שלא לאכלם, נראה דבכה"ג שאינו איסור מדינא לא גורם לביטול המקח, ולדעת הרמ"א גם בנאסר משום חומרת הגאונים הוי ביטול מקח, אך מ"מ היכא דיש פוסקים מתירים וודאי דלא חמיר לאשויי ביטול מקח. אבל גם בביצים מזכר שנמצא דם אם הוא רק ביצה אחת וכדומה אין הדרך לדרוש ביטול מקח, ולכן אף כשנמצא אדם שמקפיד על כך אין יכול לדרוש ביטול מקח, דכיון שלא נהגו להקפיד בזה, טוען המוכר שהיה יכול למכור לאדם אחר שאינו מקפיד ולא היה תובע השבת הכסף, נמצא א"כ דשוה כסף ולכן אין צריך להחזיר הדמים, וכמ"ש.
(ועובדא ידענא אצל רבינו החזו"א זצ"ל שבאו לשאול אותו שאלה על ביצה אם זהו מראה דם, ודחפו את השואל שעל דברים פעוטים כאלו אין להטריחו, ענה רבינו החזו"א זצ"ל ואמר שאצלו כל שאלה שוה, ואין להפסיד ממון ישראל שלא כדין, ואין למנוע השואל מליכנס אצלו על שאלות כאלו!) עכ"ל.
ומ"מ לדידן בני ספרד דאנו לא מחמירים לזרוק את הביצה כולה שנמצא בם טיפת דם, אלא משליכים הטיפת דם ואוכלים את הביצה כיון שכל הביצים כיון הנמצאים בשוק המסחר הינם בצים דאטו מספנא דארעא.
