חיוב שושבינות

מהו שושבינות
בזמן חז"ל היה נהוג, שכשאדם נושא אשה, היו ידידיו שולחים לו מתנות לצורך הוצאות שבעת ימי המשתה, ואותם ידידים היו אוכלים ושותים עם החתן במשך כל שבעת ימי המשתה. מתנות אלו נקראות "שושבינות", והידידים ששלחו אותם נקראים "שושבינים". השושבינות, אינה מתנה גמורה, אלא כעין הלוואה, שכן כוונתו של הידיד בשולחו את השושבינות היא על דעת כן שחברו החתן יחזיר לו שושבינות כאשר הוא ישא אשה. לכן, אם לאחר מכן השושבין נשא אשה, ומקבל השושבינות לא החזיר לו שושבינות, רשאי הוא לתובעו לבית הדין ולהוציא ממנו את השושבינות.
ולכן אם השיא האב את בנו ועשה לו משתה וההוצאה היתה משל אב, ונשתלחה שושבינות לזה הבן בחיי האב, צריך להחזיר השושבינות לעת חתונת בן האחר של אותו ששלח לו מתפוסת הבית, דהחוב הוא על האב, אבל אם האב לא עשה המשתה בחייו משלו, אלא הבן עצמו הוציא בהוצאת המשתה משלו אינו חוזר השושבינות אלא מחלק זה הבן בלבד דאין החוב על האב.

לאור האמור לעיל יש לשאול האם בימינו נוהג דין שושבינות, שהרי ברור שהחתן והכלה והוריהם מצפים מכל באי השמחה להשתתף בהוצאות. וכן יש לשאול האם דין זה נוהג ג"כ בשמחת בר מצוה וברית מילה וכדומה. הנה מקור דין השושבינות מובא במשנה בבא בתרא [קמד, ב] וז"ל: האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה שושבינות חזרה לאמצע, שהשושבינות נגבית בבית דין, אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בב"ד מפני שהן גמילות חסדים. ע"כ. ופירש רשב"ם – ששלח האב את אחד מבניו לשמח את החתן ובידו דורונות שכן דרך שושבינות נוטל דורון לשמחת חופת חבירו ואוכל עמו, וזה יחזיר לו כמו כן כשישא אשה. עכ"ל.
וכן פסק רבינו הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה כדברי הגמ' [פ"ז ה"ב] וז"ל: השושבינות אינה מתנה גמורה, הדברים ידועים שלא שלח זה עשרה דינרין בשביל שיאכל וישתה בזה, ולא שלח אלא מפני שבדעתו היה שאם ישא הוא אשה יחזור וישלח לו כמו ששלח לו, לפיכך אם נשא זה אשה ולא החזיר לו השושבינות הרי זה תובעו בדין ומוציא ממנו. עוד כתב הרמב"ם [שם פ"ז ה"יג מקורו בגמ' שם קמו, ב] חשמעון דברים נאמרו בשושבינות:
א. נגבית בבית דין שאינה אלא כמו מלוה. ב. אינה משתלמת אלא בעונתה כעין נשואי ראשון, שזה כמו תנאי הוא אף על פי שלא פירש שעל דעת זה שלחה. ג. אין בה משום ריבית, אפילו שלח לו דינר והחזיר לו עשרה מותר שלא על מנת להוסיף לו שלח. ד. אין השביעית משמטתה, שאינו יכול ליגוש אותו ולתובעו עד שישא כדרך שנשא הוא. ה. אין הבכור נוטל בה פי שנים כשתחזור ליורשין מפני שהוא ראוי, ואין הבכור נוטל בראוי.
וכן הוא בטור שכתב דרך הבחורים כשאחד נושא אשה חביריו שולחין לו דורונות כדי שיתחזק בהן על ההוצאה שהוציא על החופה, ובאים ואוכלים עמו ז' ימי המשתה או מקצתם, וכשישאו גם הם הוא פורע להם מה שעשו לו, ושולח לכל אחד ואחד מהם כפי מה ששלחו לו. ואוכל ושותה ושמח עמהן וזה נקרא שושבינות פירוש מריעות, ודין מלוה יש לו שאם אחד שלח לחבירו, ונשא הוא אח"כ ולא חזר חבירו ושלח לו יכול לתובעו בב"ד. וכן נפסק בשו"ע [אבה"ע סימן ס] וז"ל: כשנושא אדם אשה, דרך שריעיו ומיודעיו שולחין לו מעות כדי שיתחזק על ההוצאה שמוציא במשתה, ואלו המעות נקראים שושבינות וכו', וסיים מרן השו"ע דלפי שבזמן הזה לא נהגו לתבוע תביעה זו ראיתי שלא להאריך בזה. ע"כ.
וביאר המקנה [שם] דברי השו"ע מדוע אינו נוהג בזמן הזה באומרו כיון שהרשב"ם כתב שהשושבין צריך ללכת לאכול עם החתן, וזאת עפ"י המבואר בכתובות [יב] שבזמנם היו מעמידים לחתן וכלה שני שושבינים בכדי להשגיח על מעשיהם וכו', כיון שנהגו לקדש בזמן אחד ולישא בזמן מאוחר יותר, אולם בזמננו כיון שהחופה והקידושין נעשים באותו זמן אין את החשש הנזכר ולכן לא נהגו שושבינות כלל.
מיהו, אע"ג שמרן כתב שלא נהוג דין שושבינות בזמנו ולאור טעמו של בעל המקנה הנ"ל, אכתי יש לחקור האם דין השושבינות חזר לנהוג בימינו שהרי אנחנו רואים שאנשים מקפידים מאוד שיחזירו להם מתנה בשמחתם כפי שהם נתנו בשמחת חבריהם. ויתרה מזו ראינו שישנם קהילות מחוגים שונים המקפידים לכתוב על פנקס כמה פלוני ופלוני נתנו בחתונה פלונית וכו', ויש קהילה שהגדילו לעשות ולפתוח את המעטפות בסוף שמחת החתונה ולקרוא בקול גדול כמה כל משפחה נתנה עבור החתן וכלה. ויש כאלה שנהגו שכל אחד מקרובי המשפחה מעניק לחתן וכלה מוצר חשמלי או ריהוט לבית החדש ומקפידים מאוד שמי שקיבל גם יחזיר. וזיל בתר טעמא.
ברם, לא שמענו ולא ראינו בזמן הזה מי שתבע את חבירו על כך בבית דין בעבור שבא לחתונה ולא נתן 'מעטפה' וכדומה. וה"ה בכל שמחה שהיא, כמו שמחת בר מצוה וברית מילה וכו', יש לשאול כאמור לעיל דמאי שנא. ויש לחקור אם מה שנהוג הוא ממש כשושבינות כבזמנם ויכולים לתבוע זאת בבית דין, או שמא דין אחר הוא זה. ועתה ראיתי בספר ילקוט כהונה [עמ' מה] שכתב שהמנהג בג'רבה גם בזמן הזה שנוהגים לתבוע בב"ד דמי שושבינות, ומקורו ברוך בשו"ת שמחת כהן [אה"ע סימן כז'] וכן הוא בספר זכרי כהונה [אות מח']. וכן ראיתי בשו"ת שאלו לברוך [אה"ע סימן רלו]. וכ"כ בשו"ת חסד יהושע [ח"ב סימן לג].
וכן כתב בספר עלי הדס [פ"כ ס"ב] בשם ספר משפט כתוב [סימן לד] שמנהג תונס לתבוע דמי השושבינין בבית דין. והביא שם מעשה בהרב ניסים הכהן שנשאל אודות בחור אחד אשר בחופתו אחד מאוהביו אשר הוא נשוי הביא לו תכשיט א' דורון כנהוג, אחר ימים האיש הנשוי נולדה לו בת וזימן אהובו החתן הנ"ל לזבד הבת בחושבו שיחזיר לו הדורון ההוא או תכשיט אחר כערכו כנהוג, וכאשר ראה כי לא החזיר לו מאומה, חשב אולי יש את רצונו עד שיולד זכר ישמח בו או יחזיר לו דורון, לימים נולד לו בן זכר וכמעשהו בראשון כן עשה פעם ב' והזמינו לסעודת מילה כנהוג ולא הלך לביתו כלל, ועשה עצמו כאלו לא ידעו, ושאל את הרב האם יכול לחייבו להחזיר לו התכשיט ההוא או דמיו ע"פ הדין. הרב השיב לו שזה דין פשוט משנה וברייתא פרק מי שמת בב"ב דהשושבינות נגבית בב"ד ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות זכייה והטור.
רק דסיים שם בטור ואפילו כשנושא אינו יכול לתובעו אלא כדרך שנשא הראשון כו' יע"ש. וא"כ לכאורה כיון דזה כבר נשוי לא יתחייב להחזיר לו. האמנם, פשוט דכ"ז דוקא אם יתכן דהיינו ששניהם היו בחורים וכשנשא האחד השני הביא לו דורונות אז ודאי לא יתחייב כי אם עד שיישא הב', אך אם השני כבר נשוי והוא התחיל ושלח דורונות בעת שנשא חבירו, ודאי דאדעתא דיחזיר לו כאשר יולדו לו בנים או בנות עשה, וכן עמא דבר. זהו הנלע"ד אם יסכימו עמי מעלת אחי ורעי חברי ורבני ועד הב"ד העי"א עכ"ל.
ואכן הסכימו לו חברי בית דין בתונס וזה לשון תחילת תשובתם: אנן ועד ב"ד דחתימי לתתא ראינו את אשר הורה גבר מעלת הרב הפוסק הי"ו לחייב את החתן להחזיר השושבינות אשר שלח לו אהובו בעת אשר ילד הולד, יפה דן ויפה הורה, וכן נהוג עלמא פה העירה וקיי"ל מנהג מבטל הלכה, וכ"ש דהמנהג הלזה הוא ע"פ דין וסברא חזקה אשר הסביר הרב הפוסק דדוקא אם יתכן הדבר שהשני יוכל לישא כראשון דהיינו אם היה בחור, אך אם לא יתכן ודאי שיתחייב, וכעין זה ראינו להרמ"ה ז"ל בחידושיו בבתרא שם וכו' עכ"ל. ושו"ר בספר אוצר הפוסקים [ס"ק ד] שהביא בשם האבן פינה ודרישת ארי שאין תובעים בזמן הזה שושבינות, אבל מ"מ דין שושבינות וחזרתו נוהג אף בזמן הזה. וכ"כ בספר רוח חיים [סימן ס'] להמהר"ח פלאג'י זצ"ל דעתה בין ההמון מקפידים על דין השושבינות ולכן אם יבואו לבית דין, בדין הוא לחייבו ע"ש. וכ"כ בכנה"ג [אות א'] בשם הדברי ריבות [סימן צח] שבגדים שנותנים הורי הכלה לחתן יש להם דין שושבינות ע"ש. וכ"כ הרדב"ז [ח"ג סימן תפ"ג]. ושו"ר בשו"ת עשה לך רב [חלק א סימן כד] שדן בעניין השושבינות בימינו וז"ל: היסוד החשוב של "מתנת נישואין" הוא שאין זו "מתנה גמורה", אלא כעין הלואה שבאה לעזור לחתן זה "שיתחזק על ההוצאה שמוציא באשתו", ולכן המנהג פשוט שמשלחים לו מעות. ההדגשה על המילה "מעות". ברבות הימים, כשנדמה היה לבני אדם שאין זה נאה לשלוח מעות, נשתנה המנהג והחלו לשלוח חפצי – בית שונים, שגם בהם היה משום עזר לזוג בראשית דרכו בהקמת בית בישראל, וגם על אותה "מתנה" נראה לי שחלים דיני "שושבינות", ואין דינה כמי "ששולח כדי יין ושמן ופירות, שהוא גמילות – חסדים" כדברי הרמב"ם שם בסוף הפרק. בזמנינו חזר אותו מנהג קדום, ושוב החלו מבינים שהעזרה הגדולה והטובה ביותר לזוג, היא "מעות" ממש, והוא עושה בהם כרצונו, אם לרכישת בית וריהוטו, ואם להוצאות סעודת – נישואין וכדומה.
מנקודת מבט יסודית זו יוצא שכל המוזמן למסיבת נישואין (אגב, אותו בסיס קיים גם לגבי מסיבות בר – מצוה אף שלא נזכר זה מפורש בהלכה), בא ו"מתנתו" בידו, ומחירה וערכה הרי שהוא לפחות כמחיר אותה סעודה המוגשת לו. יצוין, שבקרב אחינו התימנים היה נהוג ויש מקומות שכך נהוג גם עתה, במידה ואין בכחו של החתן להכין סעודה למספר מוזמנים גדול, שכל מוזמן מגיע עם סעודתו בידו, וכל אחד אוכל משלו, פרט למתנה אותה הוא נותן לזוג, והיא "שושבינות" במקורה, וניתנת ליגבות בבית – דין. ופשוט שכגובה ה"מתנה" אשר הזוג מקבל כך הוא מחזיר בבוא העת, ועפ"י רוב יותר, ובודאי לא פחות.
מעתה, מוזמן בזה"ז אשר הביא "מתנה" במחיר הסעודה בלבד, הרי שבא לשמוח ולשמח את בני הזוג בשמחתם, ולמעשה לא הביא כל "מתנה", ואין המקבל חייב לו אלא לבוא בשמחתו ולשלם מחיר סעודתו. אך במידה והמתנה היתה בערך גבוה ממחיר הסעודה, אותה תוספת היא העזרה הניתנת לבני – הזוג, ושעליהם להחזירה בבוא העת. לסיכום, אין "מתנת נישואין" אלא מעין הלואה בתנאים נוחים ביותר (ההפרדה בין מחיר סעודה לבין ערך המתנה כולה מבוססת על ההלכה ועיין היטב ברמב"ם שם וכן בהלכות נחלות פרק ט' ואכמ"ל). עכ"ל.
עולה מדברי הרב בעל שו"ת 'עשה לך רב' שיש לחלק בין מה שנותנים האורחים עבור הסעודה שאכלו שזו מתנה בעלמא וממילא לא ניתן לתובעה בבית דין, לבין מה שנותנים מעבר לסכום הסעודה שאכל שדינה כהלוואה וממילא יכולים לתבוע זאת בבית דין. וגם על דברי הרב הנ"ל יש עמדי הרהורי דברים, דהא לא שמענו שתובעים על כך, ואולי יש לומר דלא עושים כן בזה"ז מחמת כיסופא וכדומה, וצריך עיון בזה שאין כאן כלל ברור, הלא דבר מוסכם וידוע הוא שאדם בעל ממון שהגיע לחתונה של אברך והניח במעטפה סכום של 1,000 $ אינו מצפה שכשאותו אברך יגיע לחתונה שלו או של בנו, ישלם ג"כ את אותו הסכום, ולא תועיל לאותו אדם שום תביעה בב"ד.
ונלע"ד שבימינו לא שייך כלל דין שושבינות ותביעה בב"ד, למעט עדות ומקומות שנהגו כן כמנהג תוניס וכדומה. אמנם לשלם עבור המנה שאכל המוזמן, יש לחייבו מדין נהנה כמבואר ברמ"א [חו"מ סימן רסד ס"ד] ולפ"ז נצטרך לעיין בכל אחד כמה הנאה זו שוה וכו' ואכמ"ל. וכל מי שנהנה מסעודה ולא שילם עבורה יש חשש גזל בידו לאור דברי הרמ"א הנ"ל, אא"כ ישנה אומדנא ברורה שבעל השמחה אינו מקפיד.