בהפסד מועט יש להחמיר, אבל בהפסד מרובה יש להכשיר , והיינו באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן יש להקל מבואר ברמ"א בשם הגהות ש"ד [סימן כ"ה] דאם נשפך חלב או שאר איסור רותח על גבי קרקע, והעמידו עליו קדירה חמה, אם מה שנשפך אינו אצל האש, לא הוי רק כלי שני, ולכן הקדירה אסורה, דבולע קצת, והתבשיל מותר, דתתאי גבר.
וע"ז כתב הש"ך [ס"ק לב] דאם הוא אצל האש והוא חם פשיטא דהוי ככלי ראשון ועדיף מיניה, ואפילו העמידו עליו קדירה צוננת הכל אסור אפילו התבשיל. (ונראה דכוונתם לומר שהחלב עצמו מונח על כירה שאש מהלך תחתיה או בימינו אם החלב מונח על פלטה חשמלית דולקת הוי ככלי ראשון).
והנה החוות דעת [ביאורים ס"ק כא] תמה על דברי הש"ך הנ"ל והעלה דאם החלב אינו מכסה את כל עובי השוליים של הקדירה שיהיה מגיע עד כנגד המאכל שבקדירה, רק שהקדירה עומדת על החלב, בודאי שהתבשיל מותר.
ואילו החכמת אדם [בבינת אדם כלל מה' ס"ק מב] דחה דברי החוות דעת וכתב שכבר פשטה הוראה כדברי הש"ך בזה, ולא שמענו מעולם מי שחולק על זה. ע"ש. ובכה"ח [ס"ק פ] הביא דבריו וכתב שכן כתב ג"כ הזבחי צדק.
ומ"מ, בשו"ת אור לציון [שם ה"ה] פסק שאם הניחו סיר בשרי רותח על שיש או שולחן שהיו בו כמה טיפות חלב (ואין הוא אצל האש, היינו שהטיפות צוננות), הדין הוא שהסיר צריך הגעלה והאוכל מותר, וכדברי הרמ"א.
והפת"ש [ס"ק ד] הביא דבספר לבושי שרד [אות קל"ה] כתב וז"ל ראיתי קצת מורי הוראות טעו להורות באם נשפך חלב על הכירה שיש אפר עליו והגיע הקילוח תחת קדרה דאינו אוסר, דע"י אפר של הכירה נעשה הקילוח פגום, ומקום טעותם מהבה"ט [סימן צ"ב ס"ק כ"ה] שכ"כ בשם המנחת יעקב. אולם, המ"י בכלל ק"ז [ס"ק כ"ו] חזר בו וכתב דצ"ע למעשה, די"ל דבשעה קלה כזו אינו נעשה לפגם ע"ש. וא"כ מאחר שדין אפר גופיה הוא מחלוקת לכן ח"ו לסמוך ע"ז אלא באיסור קל כגון אם נשפכו מים רותחין מקדרה של חלב ב"י מקונח תחת קדרה של בשר דבכה"ג דעת הש"ך בסימן צ"ה [ס"ק ה וי"ז] להתיר בהפ"מ, וכן בכל כה"ג שיש עוד צד היתר טוב ולא בענין אחר עכ"ל.
אם הקילוח חלב צונן שנגע בקדירה בשרית חמה
הרמ"א הביא להלכה דאם היה קילוח של חלב שנגע בקדירה שהיא חמה, והוא כלי ראשון, וכ"ש עומד אצל האש, אפילו הקלוח הוא צונן, הכל אסור, דתתאה גבר, והוי כצונן לתוך חם דכולו אסור. וכן משמע מדברי הב"י ע"ש.
וביאר הש"ך [ס"ק לו] דכיון שבא הקלוח מלמעלה הוי כמו עילאה, אי נמי כיון שהקדירה עומדת במקומה חשוב תתאה. וכ"כ החוות דעת [ביאורים ס"ק כד] דכל דבר הנסמך על חבירו, כמו הכא שהקילוח נסמך עליו, הסומך הוי תתאה, והנסמך הוי עילאה. אבל בשני דברים שאין אחד נסמך על חבירו רק מונחים זה בצד זה ונוגעים בהדדי, מקרי זה אצל זה. ע"ש.
מיהו, בכה"ח [ס"ק פח] הביא בשם הפרי חדש [ס"ק לב] ובשם עוד אחרונים לבאר דדווקא כשמקלח על הקדירה, אבל אם החלב זב עד תחת הקדירה של הבשר, החלב יש לו דין תתאה גבר ואינו אוסר את התבשיל שבקדירה. ואילו הקדירה נאסרה רק בכדי קליפה. אולם, בבאר היטב [ס"ק כח] הביא שהמהרש"ל והש"ך חולקים על הפר"ח.
ואם טיפה נפלה על כיסוי של הסיר ועדיין לא הרתיח
הרמ"א כתב שטיפה הנופלת על גבי כיסוי קדירה, דינה כנפל על גבי קדירה נגד הרוטב, והוא שהתחילה הקדירה להרתיח, דאז עולה הזיעה תמיד ומגיע אל הכיסוי ויורד משם אל הרוטב.
ובט"ז [ס"ק כח] הביא בשם הת"ח [כלל נ"ה] דאם לא התחיל להרתיח ונפל על הכיסוי לא נאסר מה שבקדרה כלל, אף אם אין בו ס', דעדיין הוי כצונן ואינו מפעפע למה שבקדירה. וכתב עליה דלגבי הכיסוי עצמו חשיב כרותח והיא אסורה כיון שמונחת על הקדירה אצל האש וכן יש לפרש לשון הת"ח בזה.
ובעיקר דין זה שכתב הרמ"א כאן דינו כנפלה על גבי הקדירה הרש"ל [פרק כל הבשר סימן מ"ו] חולק על זה וכתב נהי דהרתיחה עולה עד הכיסוי מ"מ הרוטב אין מצטרף עמה, וא"כ אם אין בכסוי ס' נגד האיסור שנפל עליה נעשה הכיסוי נבילה עכ"ל. וכן מסתבר לענ"ד. דשאני בקדירה נגד הרוטב שהרוטב עצמו הוא תמיד שם מה שאין כן בכסוי שמא באותו פעם שנפלה הטיפה לא עלתה הרתיחה עד הכיסוי ממש וספיקא דאורייתא לחומרא רק באיסור דרבנן יש להקל בזה. וכן פסק החוות דעת [ס"ק כט] והלחם יהודה כדברי המהרש"ל.
ואילו הפרי חדש [ס"ק לג] כתב שהעיקר כדברי הרמ"א ומותר ממה נפשך וכו'. ע"ש. וגם הפרי מגדים [מ"ז ס"ק כח] הסכים לדברי הפר"ח. וכן פסק הזבחי צדק [ס"ק סו]. לכן בכה"ח [ס"ק צא] אחר שהביא השיטות הנ"ל העלה דבהפסד מועט יש להחמיר, אבל בהפסד מרובה יש להכשיר כדעת הרמ"א ודעימיה, והיינו באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן גם הט"ז כתב שיש להקל. ע"ש.
