בהגהות רעק"א הביא מתשובת שאילת יעב"ץ [ח"א סימן לב עמ' קנט] שהוא הדין גם באשה ששולחת נכסים סתם, שכלותיה הם בכלל. ע"כ. ויש להבין דברי הגאונים הנ"ל דבשלמא האב ששולח עבור כלתו הדברים מובנים כיון שאינו רגיל להתקוטט עימה משא"כ כלה בחמותה חז"ל כבר העידו בהם ששונאות זו לזו, וא"כ מאן לימא לן דה"ה בחמה ששולחת נכסים דאמרינן שכלותיה בכלל.
אכן, מובא בגמ' בעירובין [פו, א] על המשנה המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת, אם נחשב לגבי עירובי חצרות שהוא דר שם, דדירה בלא בעלים לאו שמה דירה, אבל צריך שלא יחזור לשם בשבת, וקאמר רבי שמעון אפילו הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר, שכבר הסיע מלבו [הסיח דירת ביתו מלבו. רש"י]. ואמרינן על זה בגמרא, אמר רב הלכה כרבי שמעון ודוקא בתו, אבל [אם הלך לשבות אצל] בנו לא. דאמרי אינשי נבח בך כלבא עול, [נבח בך כלב זכר הכנס לבית ואל תחשוש ממנו] נבח בך גורייתא פוק [אם נבחה בך כלבה ברח ממנה]. והנמשל פירש"י דעביד איניש דדייר אצל חתנו, אבל בנו אין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל כלתו, שמא תתקוטט ויצא.
וכן בשו"ת הרדב"ז [סימן לד] למד הגמרא כפשוטו דכלתו אינה מתפייסת אצל חמיה, ועל כן ייעץ לאחד שילך לדור אצל בתו, ולא אצל בנו, וכן כתב בשו"ת צמח צדק [חו"מ סימן מב] יעו"ש. ואילו בסוגיא דידן משמע דאדם מחבב מאוד את כלותיו שהרי בשעה ששולח מתנות לביתו ולא פירש אמרינן דהתכוין לכלותיו ולא לבנותיו אם כבר נשואות הן. ותירץ הגר"י זילברשטיין שליט"א דיתכן שאין סתירה בסוגיות דמה שהוא שולח לכלתו, כתב הסמ"ע [שם ס"ק א] הטעם דכלותיו קודמים משום דצרכיהן על בניו בעליהם, משא"כ צרכי בנותיו דיש להן אנשים שיעשו להם צרכיהם, הרי דאין הטעם משום דאוהב לכלתו אלא משום דדואג לבנו.
מיהו, בשו"ת מהרי"ט [אה"ע סימן לא] דן האם אדם נאמן להתיר אשת בנו מעיגון כי היכי דאין מתירים אשה על פי חמותה דשונאת אותה כמבואר ביבמות [קיז, א]. והטעם דחמותה אומרת שכלתה אוכלת יגיע אמי שהביאה לאבי מבית אביה, והכי נמי גם חמיה שונא לה משום זה, והביא לזה סמך מהגמרא בעירובין הנ"ל. וכתב על זה המהרי"ט דודאי לא אמרו אלא חמותה אבל חמיה לא, והביא לזה ראיה מיבמות [שם], ועל הא דעירובין כתב לפרש את הגמרא דלאו משום דכלה רגילה להתקוטט עם חמיה יותר מחתן, אלא דחתן כי מקנטר ליה הדר מפייס ולא מפני כן ישוב תיכף לביתו, אבל כלה אי מקנטרא ליה לא מפייסה וצריך לחזור לביתו, והיינו דאמרי אינשי נבח בך כלבא עול, כלומר סופו להתפייס, אבל כי נבחא גוריתא פוק, דאינה עשויה להתפייס. וכ"כ בשו"ת חכם צבי [סוף סימן צה'] דבעגונה כתב דאף דאמרינן ביבמות שחמותה אינה נאמנת על כלתה ששונאת אותה, מכל מקום חמיה נאמן, שרק חמותה שונאת אותה ולא חמיה. והביא ראיה לזה מסוגיין דאמרינן דעדיפא ליה כלתיה מבנותיו, ומסתמא התכוין ליתן לכלתו ולא לבתו, הרי שלגבי חמיה לא אמרינן שהוא שונא אותה, רק לגבי חמותה.
ובשאילת יעב"ץ [שם] כתב בהאי לישנא: וגם שנאת החמות לכלתה, אף על גב דהויא מילתא דשכיחא טובא, מ"מ נראה שעיקרו אינו מצוי אלא בדרות יחד. דמרגלן קטטה אי משום אכילת גירסנא, ואי משום מילי, מתוך שרגילה בה, קצה מפניה, נפשה בחלה בה, יוצאת ונתקלת נכנסת ונתקלת בה (על כן יאמרו המושלים אם ירעו זאב וטלה כאחד תדור כלה עם חמותה) אך מה שיצדק מחובר לא יצדק נפרד, רצוני [בהשאלה זו] כי אמנם באינן דרות ושוכנות יחד. אינו דבר מחויב בהחלט, והרי הנביא צווח, והתנא קרא אחריו מלא, על דור אחרון כי בת קמה באמה, כלה בחמותה, מכלל שהוא דבר היוצא מהמנהג הטבעי והנאות בבני אדם, כמו בת קמה באמה דסמיכא לה. והראוי לעולם שיתנהגו באהבה, אלא על כרחך כמ"ש שיש לחלק בין כשדרים יחדו בבית, אזי הקטטה מצויה ביניהם ושונאות זו את זו. משא"כ בנפרדות, קרוב הדבר שיאהבו זא"ז לפי הטבע, ולכן בשולחים חפצים אין חילוק בין איש לאשה לענ"ד בענין זה. עכת"ד.
לאור האמור לעיל י"ל דדברי השאילת יעב"ץ הוא לכו"ע דגם אשה ששולחת נכסים ובנותיה נשואות אמרינן דכוונתה לכלותיה, ולא רק לטעמו של היעב"ץ, אלא גם לטעמו של הסמ"ע הנ"ל אמרינן שגם האם כוונתה לכלותיה אלא דבעצם כוונתה לעזור לבניה.
