חשב בלבו ליתן צדקה האם מחוייב לקיים מחשבתו
מבואר בשו"ע ביש אומרים בתרא דמי שחשב בלבו ליתן דבר מה לצדקה אינו חייב לקיים מחשבתו כל זמן שלא הוציא דבר בשפתיו. וכן הוא בשו"ע יו"ד בהלכות צדקה [סימן רנח סעיף יג] נפסק בזה"ל: האומר חפץ פלוני אני נותן לצדקה בכך וכך, והוא שוה יותר, אינו יכול לחזור בו (דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה, אמרינן ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט). (ר"ן פ"ק דקדושין ובהגהות אשירי). אבל אם לא היה שוה יותר באותה שעה, ואחר כך הוקר, יכול לחזור בו כיון שלא משך ולא נתן הכסף. וברמ"א כתב דאם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה, אלא דאם אמר מחייבין אותו לקיים. (מרדכי פ"ק דקידושין ובפ"ק דב"ב ובהגהות ובמהרי"ק שורש קס"א ומהר"ר פרץ ובהגהות סמ"ק ורא"ש פ"ק דתענית). וי"א דאם לא הוציא בפיו, אינו כלום. (הרא"ש כלל י"ג). והעיקר כסברא הראשונה, ועיין בחושן המשפט סימן רי"ב).
עולה מכאן שלדעת השו"ע כל שחשב בלבו ליתן צדקה או לתרום למוסד מסוים וכדומה אינו מחוייב לקיים מחשבתו, ואילו לדעת הרמ"א בכל כה"ג חייב לקיים מחשבתו. מיהו, בשו"ת יחוה דעת [חלק ו סימן נב] נקט דבנד"ד דעת מרן השו"ע היא כי"א קמא כיון שכתב סברא ראשונה בשם יש אומרים, והשניה בשם יש מי שאומר, בלשון יחיד, ואחרי רבים להטות. וכמו שכתב השדי חמד בכללי הפוסקים [סימן יג אות כ' והלאה]. ע"ש. וכן ראיתי שהעלה כן להלכה הגאון הרב שמואל פינחסי שליט"א בדעת מרן במאמר תורני [בר אילן עמ' 164]. להלכה נמצא שדעת השו"ע להלכה שמי שחשב בלבו ליתן צדקה חייב לקיים מחשבתו וכדברי הרמ"א וחידוש גדול הוא.
על פי מה שביארנו יש לדון במקרים הבאים, נתן קרקע על מנת לבנות עליו בית הכנסת ורוצה לחזור בו
בקצות החושן [ס"ק ה] הביא דברי המרדכי בפרק בני העיר [מגילה סי' תתכ"א] שכתב על ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עליו בית הכנסת וכו', דנהי דאין רשאין לשנותה בלא דעת ראובן, ראובן נמי לא מצי לשנות ולמיהדר, דלא גרע מהאומר אתן לפלוני עשיר אם היה דעתו שיהיה נדר דנעשה נדר, כל שכן הכא דאיכא נמי עניים בעיר דנעשה נדר ולא מצי למיהדר ביה עכת"ד.
והקצות תמה על דברי המרדכי באומר אתן לפלוני עשיר דאם היה דעתו שיהיה נדר וכו', דמה ענין נדר בזה, ואפילו בנודר שלא אוכל או שאוכל עמך, כתב הרא"ש בנדרים ריש פ"ק [פסקים סי' ב'] דאפילו יד לא הוי, דנדר אינו אלא לצדקה, ואפילו לדעת הפוסקים דמהני נדר בלשון שבועה, היינו בנודר בפירוש שאוכל או שלא אוכל דהוא משום יד, והוא דעת הרמב"ם [פ"א מנדרים ה"א] ודעימיה דיש נדר בלשון שבועה משום יד, אבל זה שלא נדר בפירוש אלא שאומר 'אתן' והיה הכוונה לשום נדר, בזה לא הוי לא יד ולא כינוי ונשאר הקצות בצ"ע.
קבלה בלב לעניין תענית אם מועיל
בספר דף על הדף [שבועות כו, ב] כתב בשם הרא"ש בתענית [פ"א סי' י"ג] שהביא מרבינו תם (וכן הובא בתוס' ע"ז ל"ד ע"א ד"ה מתענין) דכמו שלגבי קרבן אם הרהר בלבו חל, ה"ה לגבי נדרי תעניות אם קבל עליו בלב להתענות, חייב להתענות, והוסיף הרא"ש דהיינו דוקא אם חשב כן בשעת תפלת מנחה, דהרי אמרו [תענית יב, א] כל תענית שלא קבל עליו מבעו"י ל"ש תענית, ולא עדיף הרהור מדיבור. אבל, המהרי"ק [שורש קס"א] הביא בשם מהר"י שסובר שחולין מקדשים לא גמרינן, ואף לגבי תענית אינו חל עד שיוציאנו בפיו.
והמחבר בסי' תקס"ב [ס"ו] פסק כרבינו תם שאם הרהר להתענות צריך לקיים מחשבתו, וע"ש בט"ז [ס"ק ז'] שמבאר שם דעת רבינו תם יותר מזה, דרק שבועה ל"מ בלב, אבל כל נדר, ואפילו נדרים דחולין מהני בלב, ולהרא"ש סתם נדרים לא חלין במחשבה, ורק תענית הו"ל כקרבן כיון דנתמעט חלבו ודמו, ומהני קבלה בלב. ושו"ר בערוך השולחן שכתב דאע"ג דשארי דברים לא ילפינן מקדשים, מ"מ כל נדרי צדקות הוי בכלל נדיב לב, ואין זה רק לענין נדרי צדקות, אבל בנדר שלא מענין צדקות וכן בשבועות ובשארי איסורים קבלה בלב אינו כלום כמ"ש ביו"ד [סי' ר"י וסי' רל"ט], ובא"ח [סי' תקנ"ג וסי' תר"ח] דלענין קבלת תענית מבעוד יום בט"ב ויה"כ אינו כלום. וזה שנתבאר שם בסי' תקס"ב דלקבלת תענית מועיל קבלה בלב אינו לחיובא, אלא דמועיל לענין שלא יהא כתענית שלא קבלו עליו מבעוד יום דאינו תענית כלל, דכיון דמצינו בקרבנות דקבלה בלב הוי קבלה לחיובא לכן גם בתענית מועיל עכ"פ דליחשביה לתענית [כנלע"ד וא"ש קושית הט"ז על הטור והגר"א על הרמ"א שסותרים א"ע וכ"מ מתוס' ע"ז ל"ד. ודו"ק].
