תשובה. נראה דאין לחשוש שמא על ידי החקירה תפגע פרנסתו, דכתב הביאור הלכה [סימן נג סעיף כה ד"ה אם באו] לכאורה קשה איך מסלקים חזן שיצא עליו קלא דלא פסיק, והא כיון שמורידין אותו יש לו הפסד ממון, ולענין הפסד ממון בעלמא פשוט וברור דלא מהני שום קלא, כדמשמע מסתימת הגמרא בגיטין [פט, א] אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה, מ"ט פריצותא בעלמא הוא דחזו לה. ואפילו אומדנא דמוכח לא מהני להוצאת ממון, ואפשר דה"ט דאיתא בגיטין דלהכי יצא לה שם מזנה אין חוששין לה, משום דאפשר דפריצות בעלמא חזו לה, ועי"ז בא לקול הזה, ולענין חזן, אפשר דלא ניחא לקהל למנות חזן שהוא פרוץ עד שיוצא עליו קלא דלא פסיק, והיה לו לשמור את עצמו שלא יבא לזה, עכ"ד. והוא הדין בעניננו היה לו לגבאי להשמר שלא יצא עליו קול.
אולם, נראה שבגבאי צדקה אין להעבירו משום קול, דאיתא בגיטין דף נב ע"ב עמרם צבעא אפוטרופא דיתמי הוה, אתו קרובים לקמיה דרב נחמן אמרי ליה קא לביש ומכסי מיתמי, אמר להו כי היכי דלישתמען מיליה. קאכל ושתי מדידהו, ולא אמוד, אמר להם רב נחמן אימור מציאה אשכח. הרי שאנו דנים את האפוטרופוס לכף זכות ואומרים שאכילתו ושתייתו היא מחמת שמצא מציאה, ולא תולים שגנב מהם.
והנה פסק הרמב"ם [פ"י מהלכות נחלות ה"ז] בית דין שהעמידו אפוטרופוס, ושמעו עליו שהוא אוכל ושותה ומוציא הוצאות יותר מדבר שהיה אמוד בו, יש להן לחוש לו שמא מנכסי יתומים הוא אוכל, ומסלקים אותו ומעמידין אחר. אבל אם מינהו אבי יתומים אין מסלקין אותו שמא מציאה מצא, אבל אם באו עדים שהוא מפסיד מנכסי יתומים, מסלקין אותו. הרי שיש הבדל בין מינהו בית דין לבין מינהו האב, שמינוהו בי"ד מסלקין אותו מספק על יסוד חשש, לחוש לו שמא, הוא מועל בתפקידו, מה שאין כן במינהו האב, אז אין לסלקו על יסוד חשש, אלא אם כן הוכח בודאות שהוא מועל בתפקידו.
וכתב הב"י [חו"מ סימן רצ] דכתב הרשב"א שלא ירד לסוף דעתו של הרמב"ם בחילוק זה, והרב המגיד כתב שטעמו של הרמב"ם מפני שסובר שמחלוקת רב הונא ודבי רבי שילא אינו אלא באפוטרופוס שמינהו אבי היתומים, שאם במינוהו בית דין היכי לימרו דבי רבי שילא דלא מסלקינן ליה, והלא אין לבית דין לברור אלא אדם נאמן ויודע לשמור הנכסים, ואם טעו בזה ומינוהו למה לא יסלקוהו, ונמצאת תקלה באה ליתומים על ידי בית דין, אלא ודאי לא נחלקו אלא בשמינהו אבי היתומים, ואף מעשה דעמרם צבעא דאמר רב נחמן אימור מציאה אשכח, אינו אלא בשמינהו אבי יתומים שאין בית דין מסלקין אותו אלא בראיה ברורה שמפסיד, אבל במינוהו בית דין אין תולין במציאה שאינה מצויה. וכן הסכים הרמב"ן ז"ל וכתב שדברים נכונים הן וכן עיקר, וכן כתב הריב"ש [סימן שכד].
וכן פסק השו"ע [שם ס"ה] אולם הרמ"א חולק וסובר דאף כשמינוהו בית דין אין מסלקין אותו, אלא אם כן באו עדים שהוא מפסיד.
ולכאורה בעניננו נחלקו בזה השו"ע והרמ"א, אם על קלא דלא פסיק אפשר לסלקו, אך יתכן דהכא לכו"ע אין צריך לסלקו על פי השמועה, דכתב בשו"ת מהר"ח אור זרוע [סימן סה] ונראה שגבאי הצדקה לא יוכלו כלל לסלקו כל זמן שלא יודע שפשע, וגבי גבאי יתומים אף על גב דאכיל ושתי ולביש ומכסי לא מסלקינן ליה, כל זמן שלא יתברר שפשע, ותלינן אימור מציאה אשכח. ויותר יש להחמיר בנכסי יתומים מבצדקה בכמה דברים מצינו כן ואין להאריך. עכ"ד. לאור זאת יתכן שבגבאי צדקה לכו"ע אין להורידו על פי החשש, שדוקא בנכסי יתומים יש להקפיד יותר.
ונראה דהטוב ביותר לעשות כמו שכתב בשו"ת מהר"ח אור זרוע שימנו על הגבאים ב' או ג' אנשים חשובים מן הקהילה, שיעשו תמיד החשבון לפניהם כמה יש מן הצדקה, ומה עושים ממנה, ומה ריוח יש להם, דכתיב 'ויצורו וימנו'.
ושאלה דומה דנים המפרשים, קטנים שדורשים מב"ד שיעמיד להם אפוט' היות ואביהם אינו נוהג בהם כשורה
כתב הב"י בשם הריטב"א [בשו"ת סימן קסב] דכשם שבית דין חייבים להטפל בנכסי יתומים כך חייבים להטפל בנכסי כל אדם שאין לו מי שיטפל בהם ואפילו הוא גדול, אלא אם כן הניחם לדעת וכדאיתא בפרק המפקיד [ב"מ לט, א] אלא דאפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן שמעינן מיניה דוקא לדיקנני הא לקטנים מוקמינן אף על פי שאינם יתומים. ומיהו, הפת"ח [שם הערה כב] הביא דברי הריטב"א והקשה שבדרכי שמעון הביא תשובת הרא"ש [כלל פז] שכל מה שעושה האב בנכסי בניו אין ב"ד מדקדקין אחריו, דהאב בנכסי בניו כב"ד בנכסי יתומים. ותירץ דשאני התם שהוכח שהאב אנו נוהג בבניו כראוי.
