מובא במשנה [ב"ק פז, א]: חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין, ע"כ. מבואר במשנה שקטן שהזיק פטור. אמנם יש לחקור, האם לכשיגדיל הקטן יהיה חייב לשלם על הזיקו שעשה בקטנותו.
מובא בגמ' [ב"ק צח, ב]: אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא, הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה כי כשורא לצלמא.
פרש"י: מאן דדאין דינא דגרמי, ר"מ היא. ואכפייה רפרם לרב אשי – ששרף שטר חבירו בילדותו: ואגבי מיניה – גוביינא מעליא כל מה שכתוב בשטר, ע"כ.
מבואר בגמ' עפ"י דברי רש"י, שרפרם חייב את רב אשי לשלם בבגרותו עבור הזק שעשה בילדותו. ויש לעיין, מה הכריח את רש"י לפרש שרב אשי הזיק בילדותו דלמא הזיק עתה בבגרותו. אלא שהיה קשה לרש"י, כיצד יתכן שרב אשי (שהיה גדול בתורה) שרף שטרו של חבירו, וע"כ פירש שעשה כן בילדותו.
א"כ נראה ששיטת רש"י, שקטן שהזיק בקטנותו – חייב לשלם עבור מה שהזיק בקטנותו. וכן כתב באור זרוע ב"ק [פרק החובל סימן שמו] וז"ל: "אבל רש"י פירש לקמן [צח ב] רפרם כפייה לרב אשי, ששרף שטר חוב בילדותו ואגבי מניה גוביינא מעליא, משמע שקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל". מיהו מצאנו לכאורה סתירה בדברי רש"י ממה שפירש במסכת כתובות [פו, א], וז"ל: "דהוה עובדא שבא הדין לפני רב אשי, ורפרם סיבבו והקיפו לרב אשי בראיות ואגבי מדינא דגרמי". עולה מפירוש זה, שלא רב אשי הזיק, אלא אחר הזיק ובא הדין לפניהם. רב אשי סבר לפטור את המזיק היות וגרמי פטור ורפרם סיבבו והקיפו בראיות שגרמי חייב. וכן פירש בתוס' רי"ד [שם]. וכ"כ בשיטה מקובצת [שם ד"ה הוה עובדא], בשם רבינו יהונתן, וז"ל: כלומר בא מעשה לפני רב אשי, ורצה לפטור את השורף שטרותיו של חבירו, שלא ישלם אלא דמי נייר בעלמא, דהוה ס"ל דלא דיינינן דינא דגרמי, ורפרם שהיה זקן ממנו, אכפייה לרב אשי שהיה בחור שיחייב את השורף לשלם לניזק ככשורא לצלמי, עכ"ל. ולפי זה בדעת רש"י אין הדבר ברור שקטן שהזיק חייב לשלם לכשיגדיל.
אולם, הרמב"ם [הלכות גניבה פרק א הל' ח] כתב להדיא: "קטן שגנב פטור מתשלומי כפל. ואם איבדו אינו חייב לשלם אף את הקרן, ואפילו לאחר שהגדיל". וכן פסקו הטור ומרן השולחן ערוך חו"מ [סימן שמט' סעיף ג]. וכיוצא בזה כתב עוד הרמב"ם [פרק ד' מהל' חובל ומזיק הלכה כ] וז"ל: חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורים. ואע"פ שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבים לשלם, שבשעה שחיבלו לא היו בני דעת, ע"כ. וכן פסק מרן בש"ע חו"מ [סימן צו ס"ג] וז"ל: "ואם טענו בדבר שאין לקטן הנאה ממנו כגון נזקים וחבלות אע"פ שהוא מודה ויש לו ממה לשלם פטור, ואפילו לאחר שהגדיל". ויש לעיין, היאך יפרש הרמב"ם את כפייתו של רפרם לרב אשי.
ואפשר ליישב : א. רב אשי הזיק אחר מלאת לו י"ג שנה, ומ"ש רש"י שעשה כן בילדותו, הוא כעין מה שאמרו בב"מ [מד, א] 'שנית לנו בילדותך', שרוצה לומר בבחרותו, וכן נאמר על יוסף כשהיה בן י"ז שנה, 'הילד איננו'. וכל כוונת רש"י בזה להסיר מעל רב אשי פגם זה, שבודאי לא עשה כן כשהיה איש חשוב גבר בגוברין, אלא בעודו נער [וראה שו"ת מהר"ם פדוואה סימן צ' שפירש כן בדעת רש"י, וכן כתב בשו"ת גינת ורדים ח"מ כלל ג' סימן ג'].
ב. רב אשי הזיק בגדלותו, ומה שהוקשה לרש"י, היאך רב אשי הזיק בהיותו גדול בתורה, אפשר שעשה כן בשוגג, וכפייה רפרם לשלם שאדם מועד לעולם, ורב אשי הוה ס"ל כרבה דפוטר [כ"כ ליישב בפילפולא חריפתא ב"ק צח ב, פרק הגוזל עצים סי' יג, אות כ].
להלכה, פסק מרן השולחן ערוך [שם] כדעת רוב ראשונים הסוברים כהרמב"ם, וז"ל: "קטן שגנב, מחזירים קרן לבעלים אם הוא בעין ואם אינו בעין, פטור אף לאחר שיגדיל". וכן פסק בשו"ת יביע אומר [ח"ח חושן משפט סימן ו].
וא"כ ה"ה בנידון דידן, ראובן פטור מלשלם לאדון כהן אף לאחר שהגדיל שכן פסק השו"ע. אלא שיש לעיין אם חייב ראובן לשלם לאדון כהן לצאת ידי שמים.
בשו"ת שבות יעקב ח"א [סימן קעז], כתב שאע"ג שבדיני אדם פטור לשלם אפילו כשיגדיל, מ"מ חייב לצאת ידי שמים. אלא שאין צריך לשלם הכל כדי לצאת ידי שמים. [ויש לשאול ממה נפשך, אם אין צריך לשלם הכל מה יועיל חלק מהתשלום. ותירץ ידידי הרה"ג איל גיאת הי"ו כיון שכל התשלום הוא רק כדי לצאת ידי שמים די בכל מה שיתרצה חבירו אף שלא שילם כל הסכום. אלא שלדברי ידידי הרב גיאת שליט"א צריך לומר דאם לא יתרצה אדון כהן אלא א"כ ישלם ראובן את כל התשלום נמצא שלא יצא ידי חובת שמים, ואילו מדברי השבות יעקב משמע דלא תלוי הדבר ברצונו של אדון כהן, וצ"ע].
וכן בספר חסידים [סימן תרצב] כתב: "איש אחד בא לפני החכם, ואמר, זוכר אני שהייתי גונב מבני אדם כשהייתי קטן, וגם הייתי חוטא בשאר עבירות, שמא אינני צריך תשובה לשלם הגניבות, מפני שאז לא הייתי בן י"ג שנים, וכיון שקטן הייתי למה אהיה צריך לשוב בתשובה, ולשלם מה שגנבתי, א"ל החכם כל גניבות שגנבת אתה צריך לשלם, ועל כל עונות שאתה זוכר שעשית אז, צריך לשוב בתשובה, שהרי יאשיהו שב בתשובה מכל העונות, ושילם כל אשר דן שלא כדין בקטנותו, שציוה אז להפסיד ממון שלא כדין" וכו'. (וכמו שאמרו בשבת (נו, ב) שכל דין שדן מבן שמנה עד שמנה עשרה החזירם להם. שמא תאמר נטל מזה ונתן לזה, תלמוד לומר בכל מאודו, שנתן להם משלו), ע"ש.
ולכאורה יש לומר שרבנו הספר חסידים סובר כדברי הגהות אשרי בשם האור זרוע, וכשיטת רש"י, אך מ"מ דעת השו"ע אינה כן אלא כדעת הרמב"ם והרא"ש שפטור מלשלם בכל גוונא, ומההיא דיאשיהו אין ראיה להחמיר, שיש לומר דחומרא יתרה נהג בעצמו. וכמ"ש המהרש"א בח"א (שבת שם).
אולם בספר 'שרידי אש' כתב על מה שהובא בשם ספר חסידים שזהו לתשובה ולכפרה, ולא שהלכה כן שצריך לשלם, וכמ"ש הרמ"א אורח חיים סי' שמ"ג. ועי' ברדב"ז ח"ו סי' שני אלפים שי"ד (מובא בהערת המו"ל של ספר חסידים) שחולק עליו וסובר שאפילו לתשובה אינו צריך.
מ"מ מדברי הרמב"ם, הרא"ש והשו"ע משמע שא"צ אפילו לצאת ידי שמים לכשהגדיל, שאלמלי כן היו כותבים בהדיא שחייב לצאת ידי שמים כשיגדיל, ודלא כהשבות יעקב הנ"ל. ובספר משנה ברורה [סימן שמג ס"ק ט'] פסק עפ"י דברי הט"ז והגר"א שאע"פ שפטור מן הדין מ"מ לפנים משורת הדין, בין שהקטן חבל בו בגופו או שהזיק לו בממונו צריך לשלם לו.
להלכה הכריע הגרע"י זצ"ל [שם] גבי קטן שגנב או שהפסיד ממון לחבירו, מן הדין פטור לשלם אפילו לאחר שיגדל. ואינו חייב אפילו לצאת ידי שמים, ומכל מקום ממדת חסידות טוב שיתן איזה סכום לכפרתו, ושב ורפא לו.
א"כ קם דינא דראובן פטור מלשלם לאדון כהן, ואם רוצה להתחסד ישלם לו איזה סכום לצאת ידי האומרים שחייב בדיני שמים ותו לא.
