לאשה מותר להתחתן כמבואר במסכת יבמות [קטו, א] שמשיאין את האשה על פי עד אחד, והכי קיי"ל בשו"ע [אהע"ז סימן יז ס"ג]. ובטעם הדבר מצינו כמה לשונות בש"ס 'דמילתא דעבידי לגלויי לא משקרי אינשי', וכן נקט הרמב"ם [סוף הלכות גירושין], וכן 'אשה קא דייקא ומינסבא', 'משום עיגונא אקילו בה רבנן', ו'מתוך חומרא שהחמרת עליה בסופה שתצא מזה ומזה הקלת עליה בתחילה'. [ויעוין להלן אם נאמנות עד אחד הוא מן התורה או דמרבנן].
וכאשר מקבלת האשה היתר נישואין, היא נוטלת את כתובתה, כמבואר שם [קטז, ב], ובשו"ע אבה"ע [סימן יז סעיף מג], והוא מתנאי הכתובה שהבעל מתחייב וכותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. והוא נקרא בגמ' מדרש הכתובה.
אע"פ שהאשה מותרת להתחתן, מ"מ אין מורידין את יורשיו לנכסים
אולם, אין מורידין את היורשים לנכסיו, אף על פי שקבענו שאכן הבעל מת והאשה מותרת להינשא, כמבואר בשו"ע כאן. והטעם ביארו הסמ"ע [ס"ק ב] והט"ז דדוקא בנישואי אשה, משום חומר שהטילו עליה בסופה הקילו בה רבנן להינשא, דאשה קא דייקא ומינסבא, משא"כ בהוצאת ממון להוציאו מחזקת הבעל וליתנו ליורשיו, דאין שום חומרא על היורש אם יבוא הבעל וימצא שהיורש אכל נכסים שאינם שלו.
והנה גוף הדין ש'אין היורשים נכנסים לנחלה על פיה' הוא לשון המשנה ביבמות [שם], כלומר שלא נתקבלה עדות בבית דין על מיתת הבעל, אלא יצא קול בענין והאשה סומכת על הקול, והיינו 'על פיה'.
מחלוקת ראשונים ואחרונים אם מורידים את היורשים עפ"י עד אחד
אולם, בנידון שאלתינו שהעיד עד אחד בפני הבית דין שהוא בעצמו ראה שהבעל מת בתאונת דרכים, באנו למחלוקת קמאי האם מורידים את היורשים לנכסי הבעל, ושורש המחלוקת האם נאמנות עד אחד בעדות אשה במילתא דעבידי לגלויי היא מן התורה או מדרבנן.
הריב"ש [סימן קנה, ציינו הבית יוסף כאן] העלה שנאמנות העד היא רק מדרבנן ואין מורידין לנחלה על פיו, ואילו הנודע ביהודה [אה"ע מהדו"ק סימן לג] האריך להוכיח דבמילתא דעבידי לגלויי עד אחד נאמן מדאורייתא, ומה שאמרו בש"ס 'משום עיגונא אקילו בה רבנן', כבר הוקשה כן לריטב"א והשיב שאף שנאמן מדאורייתא, מ"מ חכמים שהחמירו בכל מקום היה ראוי להם להחמיר כאן שלא יהיה נאמן ואקילו משום עגונא ולא החמירו על דברי תורה. ויעוין בפתחי תשובה [אה"ע סימן יז ס"ק יג] שהביא חבל פוסקים בעיקר הנידון אי נאמנות העד מן התורה או מתקנת חכמים, וציין לשו"ת ברכת אברהם [סימן כא, לט] שכתב שרוח קדשו של התשב"ץ הופיע בבית מדרשו של הגאון נודע ביהודה ז"ל שכיון [בביאור דעת הרמב"ם] כמעט לכל דברי התשב"ץ.
האם יש חילוק בעד אחד בין שאומר ששמע או שראה
מקור: משנה יבמות [קטז, ב] בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובתה, בית הלל אומרים תנשא ולא תטול כתובתה. אמרו להם בית שמאי התרתם ערוה חמורה, ולא נתיר ממון הקל, אמרו להם בית הלל מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה. ולמסקנה בגמ' חזרו בית הילל להורות כבית שמאי לענין כתובתה.
(ב) אף על פי שמשיאין אשתו על פיהם כו'. הטעם, דדוקא גבי נישואי דאשה הקילו בתחילה משום החומרא שהחמירו עליה בסופה, דודאי לא תנשא עד שתבדוק היטב אם אמת הוא הקול, וכמו שהקילו מטעם זה ג"כ להתירה לינשא ע"פ עד אחד או עבד ושפחה כמבואר באה"ע [סימן י"ז סעיף ג'] ע"ש, משא"כ בהוצאת ממון מחזקת זה ליתנו ליורשיו. והא דהקילו בסמוך [סעיף ד'] גבי נפלו למים שאין להם סוף ואינך דיורדין על פיהם לנחלה ואין משיאין על פיהם, התם היינו טעמא משום דבכל דברים אלו שחזקתן למיתה לא החמירו גביהן לענין ממון, אבל לענין נשיאת אשה אדרבה משו"ה החמירו, דכיון דחזקתן למיתה תסמוך האשה ע"ז ולא תבדוק תו ע"ז אם הוא אמת, ובאיסור כרת החמור חשו חכמים טפי שלא תנשא כי אם ע"י בדיקה וחקירה ודרישה, משו"ה אסרו להנשא על פי זה. [סמ"ע ס"ק ב וכ"כ הט"ז].
והנה בכתובות [קז, א] נאמר: אשה שהלך בעלה למדינת הים ולא נודעו עקבותיו, והאשה תובעת מבית דין שירדו לנכסי הבעל כדי שיהא לה מזונות, אם שמעו שמת, ב"ד יורדין לנכסי הבעל ונותנים לאשה מזונות, ואם לא שמעו שמת, נחלקו רב ושמואל אם מקבלת מזונות או לאו, רב סובר שמקבלת מזונות ושמואל חולק, מביאה הגמרא ראיה מברייתא 'מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדים לנכסיו וזנין ומפרנסין לאשתו אבל לא בניו ובנותיו', ושני לה רב פפא כששמעה בו שמת בעד אחד, היא דאי בעית אינסובי בעד אחד מצי מינסבא מזוני נמי יהבינן לה, בניו ובנותיו דאי בעו למיחת לנכסיו בעד אחד לא מצו נחתי מזוני נמי לא יהבינן להו, ע"כ הגמרא.
ומוכיח מכאן הריב"ש שאפילו כשיש עד אחד אין מורידין לנחלה את היורשים, ומוסיף הריב"ש וז"ל: 'ועדין החולק מתעקש לומר שר"ל בעד אחד שאומר ששמע ואינו מעיד שראה. ולא אמר כלום, שאם כן מה לי עד אחד אפילו שנים שמעידין על פי השמיעה אינו כלום לענין נחלה'.
אולם, הנודע ביהודה [אה"ע קמא סימן לג] מקיים את החילוק בין שמיעה לראיה, וטוען שאדרבה מזה שהגמרא עוסקת רק באופן ששמעו בו שמת, שהעד לא העיד בפני ב"ד שראה את מיתת הבעל, רק ששמע או שבאה שמועה להב"ד שפלוני אמר כך וכך, בהא לא מורידין לנחלה, אולם אם העד מעיד בפני הב"ד שראה שהבעל מת, הוא נאמן מן התורה ומורידין יורשיו לנחלה.
ועל שאלת הריב"ש אם מיירי בשמועה מדוע נקטה הגמרא ששמעו מעד אחד, הרי הוא הדין משני עדים, משיב הנודע ביהודה בהקדם דעת הטור [אה"ע סימן מו, לענין קול בקידושין] דתרי מתרי הוי קול, אבל תרי מחד או חד מחד לא הוי קול, וחד מתרי כתב הטור בשם הרמב"ן דחד מתרי ואפילו אשה מתרי הוי קול.
א"כ הנאמר בגמרא שבשמעו שמת לכו"ע מקבלת מזונות מיירי ששמעו משני עדים, והוי קול, משא"כ אם שמעו מעד אחד לא הוי קול, דהא חד מחד אפילו קול לא הוי, לכך איהי דאי בעיא לאנסובי וכו' שהרי עד מפי עד אפילו אשה כשרה לעדות אשה, מזוני נמי יהבינן לה, בניו דאי בעו למיחת לנחלה על פי עד אחד, דהיינו על פי זה שהאשה אמרה משמו, לא מצו נחתי אפילו לפירי, דהרי זה לא הוי אפילו קול, מזוני נמי לא יהבינן, עכ"ל. [יעו"ש שחלק בזה על תוס' [ד"ה ששמעו] שביאר הסוגיא ששמעו שמת בעדות שני עדים]. ומסיים הנודע ביהודה 'ובזה דברי הגמרא על נכון כפתור ופרח וממקום שבא הריב"ש לסתור משם ראיה על נכון לדברינו'. נמצא שלדעת הנוב"י עד אחד בשמיעה לא מועיל אבל בראיה בודאי מועיל, וכך צריך לומר בדעת התשב"ץ דאזיל בהאי שיטה, ולדעת הריב"ש עד אחד אינו מועיל בין ששמע ובין שראה.
מחלוקת אחרונים בפסק ההלכה עפ"י עד אחד
הרמ"א [בסו"ס א'] פסק 'ולא מורידין קרוב לירושה על פי עד אחד', וציין הש"ך [ס"ק א] דהכי איתא להדיא בש"ס כתובות [קז, א]. וכן הגר"א בביאורו [ס"ק ב].
והגאון רבי שלמה קלוגר בהגהותיו [חכמת שלמה] כתב שכן הוגד לו בשם השאגת אריה, אולם, החכמת שלמה עצמו דוחה את הראיה של הריב"ש. ע"ש.
ובקצות החושן [סימן לט סוף ס"ק א] הביא דעת התשב"ץ וכתב עליו 'כבר חלקו עליו בזה, ועיין בריב"ש… דהעלה דבממון אין חילוק בין מלתא דעבידא לגלויי, לעולם אין עד אחד נאמן', עכ"ל. וכן רעק"א [כאן] הביא את דברי התשב"ץ שמורידין לנחלה, וראייתו מכתובות כנ"ל, ומסיים רעק"א בזה"ל: 'להלכה משמע מכל הפוסקים דבכל ענין בעד אחד אין מורידין לנחלה', עכ"ל. ואין אחריו שום דבר.
