השאלה מסובכת ולא ברור מה אתם רוצים לדעת, אני יציג לפניך את הסוגיא בתקוה שיברר לך מה אתם צריכים לדעת.
מי שטבע במים שאין להם סוף, ובאו עדים שטבע בפניהם ואמרו אבד זכרו, אף על פי שאין משיאין את אשתו לכתחלה, הרי היורשים נוחלים על פיהם. וכן אם באו עדים שנפל לגוב אריות ונמרים, או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו, או שנדקר במלחמה ומת או נהרג ולא הכירו פניו. אבל היו לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותו, בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אח"כ יורדים לנחלה בעדות זו, אעפ"י שאין משיאין את אשתו, שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת, אבל לענין ממון אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה, והעידו שראו אותם הדברים ואבד זכרו, ואח"כ נשמע שמת, הרי אלו נוחלים על פיהם.
מקור: גמ' יבמות [קכא, א] תנו רבנן נפל למים, בין שיש להם סוף בין שאין להם סוף אשתו אסורה, דברי רבי מאיר, וחכ"א מים שיש להם סוף אשתו מותרת, ושאין להם סוף אשתו אסורה.
אבל היו לו סימנים מובהקים כו'. האי מובהקים לאו מובהקים גמורים קאמר, דא"כ היו משיאין ג"כ אשתו על פיהם וכמ"ש באה"ע סימן י"ז [סעיף כ"ד], אלא מובהקים לאפוקי חיוור וסומק או כליו היו כך וכך קאמר. [סמ"ע ס"ק ד]. ובנתיבות [ס"ק ב] כתב דצ"ל כשאומר סימנין גרועין כגון חיוורי וסומקי. ע"ש. ואח"כ נשמע שמת וכו'. כן הוא ג"כ לשון הרמב"ם, והכסף משנה [פ"ז דנחלות ה"ג] הקשה, דמזה משמע דתרתי בעינן שיעידו עדים בדברים כאלו שחזקתן למיתה כו', וגם ישמעו אח"כ שמת, ולפני זה בהעידו עדים שטבע לפניהם במים לא כתב שצריכין שישמעו אח"כ שמת, והניחו בצ"ע, ע"ש. ובפרישה כתב שיש לדחוק ולומר, שס"ל להרמב"ם שכל שאבד זכרו מסתמא יצא הקול שמת, ומשו"ה לא הוצרך לכתבו ברישא, וכאן כתבו לרבותא, ללמדנו שאפילו לא שמעו בו שמת אלא אחר שהעידו על דברים כאלו, וה"א שהקול שמת נתפשט מכח עדותן על דברים שהן למיתה, אפ"ה יורדין לנחלה, וכ"ש אם נשמע הקול שמת קודם שהעידו על דברים כאלו שסתמן למיתה. [סמ"ע ס"ק ה]. והט"ז נקט דלא בעינן תרתי אלא כל שהעידו שאבד זכרו, או שמעידים שנשמע שמת סגי בהכי. ובבאר הגולה כתב דאפילו כתובה אינה גובה, הואיל ובכתובה מפורש שגביית הכתובה תלויה ביתר להנשא, וכאן הרי לא הותרה להנשא.
כמה זמן הוא עד "שיאבד זכרו"
כשמעידים על מי שנפל למים שאין להם סוף וכדומה כנזכר בשו"ע מותרים היורשים לירד לנחלתו אלא דמ"מ ב"ד מחמיצין הדבר עד שיאבד זכרו, וע"י שיאבד זכרו יצא הקול שמת וכו'. ושיעור שיאבד זכרו נראה דהוא י"ב חודש כדכתיב נשכחתי מת מלב ובעגונה אינו מועיל כל זה אפילו אבד זכרו ויצא הקול. [ערוה"ש].
האם הולכים בממון אחר הרוב
לכאורה מהנאמר כאן בשו"ע נמצא דהולכים אחר הרוב בממון, שהרי מי שטבע במים שאין להם סוף וכל שאר המקרים שהביא השו"ע אין משיאין את אשתו לכתחילה, כיון שחוששים למיעוט שמא יצא הבעל במקום אחר, וכן בשאר המקרים כמובאר כ"ז באה"ע [סימן יז], ומאידך, הרי היורשים נוחלים על פיהם, והלא קיי"ל כשמואל [ב"ק מה, ב] גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, דנחלקו רב ושמואל, והלכה כשמואל בדיני דאין הולכים אחר הרוב בממון. וא"כ ה"ה לכאן דלא היה לנו להוריד את היורשים לנחלה כל זמן שאין עדות גמורה שמת המוריש, שהרי הוא מוחזק.
וראיתי שכבר הקשה כן בעל ערוה"ש וכתב דדברים אלו רובא דרובא למיתה, והמיעוט הוא מיעוט שאינו מצוי כלל, וברוב כזה גם בממון ודאי צריכים לילך, וסיים דמ"מ מי יוכל להגביל בזה, ושמא הוא מהדברים שרובן למיתה ומיעוטן לחיים, ומכח זה למד ערוה"ש שנהגו להחמיץ מעט שאין יורדין לנחלה עד שיאבד זכרו ויצא הקול, ומצרפין הקול להרוב, ואז מורידין אותם לנחלה. ע"ש.
ומיהו, בשו"ע [אה"ע סימן יז סל"ג] כבר כתב מרן דכל הני דברים חזקתן למיתה. ולכן אומר הסמ"ע [ס"ק ב] דלא החמירו גביהן לענין ממון, אבל לענין נשיאת אשה אדרבה משו"ה החמירו כאן, דכיון דחזקתן למיתה תסמוך האשה ע"ז ולא תבדוק תו ע"ז אם הוא אמת, ובאיסור כרת החמור חשו חכמים טפי שלא תנשא כי אם ע"י בדיקה וחקירה ודרישה.
אולם, אכתי צריך להבין כיצד הקילו, הלא האי כללא דאמר שמואל עומד מנגד דאין הולכים אחר הרוב בממון. ושמא י"ל כפי שהקשו התוס' בסנהדרין [ג, ב ד"ה דיני] דאמאי לא אזלינן בתר רוב בממון, ונילף בק"ו מדיני נפשות וכו', ותירצו שיש חילוק בין רוב חשוב לרוב שאינו חשוב. והיינו שכל מה שאמרו שאין הולכים אחר הרוב בממונות הוא דוקא ברוב שאינו חשוב, אבל ברוב חשוב יועיל הדבר גם בממונות. ובנ"ד צ"ל שהוא רוב חשוב, דהא רובם למיתה עד כדי כך שהשו"ע כותב ע"ז "שחזקתן למיתה". ולכן מורידים את היורשים לנכסים.
עוד י"ל דיש לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. דהגרעק"א [כתובות יג, הביאו השערי יושר ג- א ד"ה והנה] סובר דרובא דליתא קמן עדיף על רובא דאיתא קמן. ולפ"ז שייך לומר דכל מאי דאמרינן שרוב אינו מוציא ממון ה"מ ברובא דאיתא קמן, אבל ברובא דליתא קמן מוציא, ולכן מורידין יורשים לנכסיו של זה שנפל למים שאין להם סוף שרובם למיתה דהוא רובא דליתא קמן. אמנם, רוב ככל השיטות חולקים ע"ז וסוברים בפשטות דרובא דאיתא קמן עדיף על רובא דליתא קמן, כמו שכתב בשב שמעתתא [ה'] דרובא דאיתא קמן דאורייתא הוא (וניתן לבירור) ואילו רובא דליתא קמן אינו אלא סברא (ואינו ניתן לבירור). וכתב החלקת יואב [ח"א יו"ד פתיחה] "מעולם לא שמענו שיהיה עדיף רובא דליתא קמן מרובא דאיתא קמן". ולכן צ"ל כדלעיל שהוא רוב חשוב.
הבאתי לפניך את הסוגיא בתקוה שזה עזר לכם לברר את ההלכה, ושישמעו רק בשורות טובות.
