הגמ' במסכת חגיגה (ה.) מביאה על הפסוק (קהלת יב, יד) "כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט, על כל נעלם אם טוב אם רע". מאי "על כל נעלם", אמר רב זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה. ושמואל אמר, זה הרק בפני חבירו ונמאס בה, ע"כ. וכתב המהרש"א (שם) להקשות מה הוסיף שמואל על ד' רב. וכתב שבמקרה שהזכיר רב היה אפשר לו להשליך את הכינה ולא להורגה לפני חבירו, ולכן ראוי שיענש על כך. אבל מי שמוכרח לרוק, אולי אינו ראוי לעונש, לכן מלמד שמואל שגם הוא ראוי לעונש שאפי' אם מוכרח לרוק, יש לרוק לתוך מטפחת כדי שלא ימאיס את חבירו, ע"ש. וכעין זה כתב המהר"ל (דרשה לשבת שובה). ועי' להריא"ף על עין יעקב שכתב שמדרשת הגמ' "על כל נעלם" משמע שאף שלא ידע שחבירו ימאס, עצם זה שהדבר ממאיס, על זה יביא ה' במשפט, ע"ש. וכ"כ בספר בית הלוי (בראשית פל"ד פס' ז) שהגם שלא נתכוין להמאיס את חבירו, יביא ה' במשפט את מעשהו, ע"ש. וע"ע בבא"ח (פ' ויקרא ש"ר ה"י) שכתב יזהר האדם שלא ימאיס את חבירו, וכן אם מטפחתו מלוכלכת, יחליפנה. וגם כשמקנח את אפו, לא יפתח את המטפחת לעיני הרואים וימיאסם, ע"ש. וע"ע במ"ב (סי' קנא ס"ק כד) שהוסיף על מש"כ שם מרן בש"ע (ס"ז) שיכול לרוק בבית הכנסת, שלא ירוק בפני חבירו שימאס בה, ומקורו נפתח מד' הגמ' בחגיגה דלעיל, ע"ש. לכן בודאי אלו המקנחים את האף ומניחים את ה'טישו' על השלחן או יורקים לתוך הכיור בבית המדרש או בבית הכנסת או בכל מקום ציבורי אחר, צריך להעיר למוסר אוזנם שאין לעשות כן, ואף שאין כוונתם להמאיס אחרים, מ"מ כיון שאחרים נמאסים הגמ' אומרת שעתידין ליתן את הדין על כך. ודרך אגב מובא בשם הגרי"ש אלישיב שמי שזורק ממחטות וכדו', על רצפת בית המדרש או בית הכנסת עובר בזה על לאו של מורא מקדש וכמו שבסלון ביתו לא יעשה כן (עי' בשער הציון סי' קנא ס"ק טו). ויוצא לכאורה לפי זה שאם מנקה את הבית מדרש מפסולת המפוזרת שם מקיים מצוה עשה של מורא מקדש. וכן הובא בשם הגר"ח קניבסקי שאם רואה פסולת בבית מדרש ויכול להרימה ואינו עושה כן, שגם זה שייך קצת לעשה של מורא מקדש [ובאמת שנחלקו הפוסקים אם מורא מקדש בבית הכנסת בזמן הזה, הוא מדאורייתא או מדרבנן דהחפץ חיים (פתיחה עשין, באר מים חיים סק"ז) כתב שמהיראים (סי' שכד) ומהסמ"ג והסמ"ק משמע שהוא מדאורייתא אף בזמן הזה בבית הכנסת שלנו, מאידך הפמ"ג (סי' קנא משב"ז סק"א) כתב דמורא בית הכנסת הוא רק דרבנן, ע"ש. וע"ע בספר החינוך (מצוה רנד). ובכל אופן, בין למר ובין למר, צריך להיזהר בכך וכאמור. וידוע שמסופר על סבו של רש"י שהיה מטאטא כל ערב שבת את בימת ארון הקודש בזקנו שירד ע"פ מידותיו. ועי' בספר טובך יביעו (ח"א עמ' שא)].
