הנה סוגיא דומה לזו מצאנו בגמ' בבא מציעא [פג, א]: רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. [פרש"י – נושאי משאות ושברו לו שלא במקום מדרון ובפשיעה אי נמי בדיגלא] שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו. אמר ליה, דינא הכי. אמר ליה אין, [משלי ב'] "למען תלך בדרך טובים". יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה, זיל הב אגרייהו – אמר ליה דינא הכי. אמר ליה אין, [משלי ב'] "וארחות צדיקים תשמר". [פירוש – רבה בר בר חנן ,שברו לו נושאי משאות חבית של יין בזדון על כן הוא לקח את הבגדים שלהם, אותם סבלים נגשו לרב ואמרו לו, רב פנה לרבה בר בר חנן ואמר לו שיחזיר להם את הבגדים משום "למען תלך בדרך טובים", לאחר מכן טענו אותם סבלים שהם עניים וטרחו כל היום על כן הם דורשים שכר עבודתם, וגם ע"ז אמר רב לך ושלם להם שכרם משום "ואורחות צדיקים תשמר"].
וכתב המאירי [ב"מ שם] כל שהוא מעביר חבית ביתר מכדי כחו ושאין דרך הסבלים להעביר אותה, פושע הוא ומשלם הכל אם נשברה, תקנו חכמים במשאוי הכבד לאחד וקל לשנים והביאו זה לבדו ולא על כתפו אלא על ידי תחבולה, כגון שמניח מוט על כתפו ונושא חצי המשאוי בראש המוט האחד וחציו בראש המוט השני שזהו מקצתו בפשיעה ומקצתו אונס ומשלם חציו, ועל זה אמרו דדרו באגדא נישלם פלגא, אבל אם הניחו כולו לראשו של אחריו, כולו פשיעה והוא הנקרא דיגלא [כפירוש רש"י לעיל בסוגיא].
עכ"פ מבואר מהסוגיא הנ"ל, שאף שפשעו אותם סבלים, לא רק שלא שילמו בעבור החבית השבורה אלא גם קיבלו את שכרם בשלמות. וכאן הבן שואל, דינא הכי.!
ונראה לבאר, שרב אמר לרבה בר בר חנן להחזיר להם את הבגדים משום "למען תלך בדרך טובים" – ופירש רש"י, שהוא מדין – 'לפנים משורת הדין'. אך התוס' בפרק הגוזל עצים [ק. ד"ה לפנים וכו'] סוברים שאין זה לפנים משורת הדין, אלא הנהגה טובה בעלמא, ונ"מ, שאם נאמר שהוא מדין לפנים משורת הדין, מצאנו מחלקות ראשונים ואחרונים, אם אפשר לכוף בדין את התובע לעשות לפנים משורת הדין: המרדכי [במסכת בבא מציעא סימן תנח] נוקט שכופין על עשית לפנים משורת הדין ומשום כך חרבה ירושלים על שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין, ושכן פסקו הראב"ן והראבי"ה, שכופין לעשות לפנים משורת הדין. לעומת זאת, רבנו הרא"ש חולק ואומר שאין כופין לעשות לפנים משורת הדין, וכן פסק רבנו ירוחם, הביאם רבנו הב"י [בסימן י"ב חו"מ] ותמה על דברי המרדכי ודעימיה שלא מוזכר בגמ' בשום מקרה של עשיית לפנים משורת הדין שהיה בכפיה, וכן דעתו של מרן שאין כופין לעשות לפנים משורת הדין והובאו עוד כמה אחרונים שפסקו כן, עיין בספר שדי חמד [מערכת הלמ"ד כלל כט סעיף כט].
אולם הב"ח הביא דברי הגמ' הנ"ל ולמד כדברי רש"י שרב חייב את רבה בר בר חנן להחזיר את בגדיהם משום עשיית לפנים משורת הדין, ולמד בסוגיא שאכן רב כפה לעשות כן, ושכן הלכה כדברי המרדכי שכופין לעשות לפנים משורת הדין, וסיים דבריו שכן נוהגים בכל בית דין בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון אעפ"י שאין הדין כן [סימן י"ב ד"ה איתא בסוף האומנים].
וכדברי הב"ח פסק ג"כ בשו"ת צמח צדק [שאלה פט] וכן משמע דעת הש"ך [בסימן רנ"ט סק"ג] כדכתב בפתחי תשובה [סימן יב סק"ו], אולם עיין בפ"ת שהביא מחלוקת אחרונים כיצד כופים, אם זה בדברים או בשמתא וכו'.
מבואר, שישנה מחלוקת גדולה בדין אם כופין על עשיית לפנים משורת הדין, אולם דעתו של השו"ע היא שאין כופין על כך כנ"ל. אך יש לציין, שבכמה מקומות בשו"ע מצאנו שמרן נקט שיש לעשות לפנים משורת הדין אף שיבצר מכך חשש איסור כגון בסימן רסג' [סעיף ג'] פסק השו"ע בזה"ל: ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבידה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו. הגה: ויש חולקין ואוסרין להחזיר, הואיל ואינו לפי כבודו, אלא אם רוצה ליכנס לפנים מן השורה ישלם מכיסו.
וכן בסימן רנט' [סעיף ה']: "אע"פ שמן הדין במקום שרוב עובדי כוכבים מצויים, אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן. (ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר, אין צריך לעשות לפנים משורת הדין). מ"מ כל זה הוא כהנהגה טובה ולא מצד כפיה וכדברי התוס' שנזכרו לעיל.
העולה מכל האמור:
א. דעת השו"ע שאין כופין לעשות לפנים משורת הדין אלא שזו הנהגה טובה, ולכן אותם סבלים חייבים לשלם את כל הנזק שנגרם אגב רשלנותם. ומחמת כן רשאי ראובן להחזיק בשכרם עד שישלמו את אשר הזיקו, דאע"ג שלדעת הב"ח ודעימיה כופין על לפנים משורת הדין, מ"מ בנידון זה ראובן מוחזק בשכרם ויכול לעכבו בטענת קים לי כדעת השו"ע.
ב. אם רוצה ראובן לקיים מנהג חסידות הוא יכול לנהוג כדברי הגמ' משום "למען תלך בדרך טובים" ולוותר להם [אולם יתכן וכל זה הוא דוקא לאדם גדול כמו רבה בר בר חנה שעשה לפנים משורת הדין, משא"כ שאר אינישי דעלמא, לא יכנס דבר זה בליבם לעשות כן בפרט בימנו].
