בריש פרק בתרא דכתובות [קה, א]: קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב ודאין להו דינא. ואקשינן – היכי עביד הכי והא כתיב ושוחד לא תקח, וכי תימא הני מילי היכא דלא שקיל מתרווייהו דלמא אתי לאצלויי דינא, והא תניא ושוחד לא תקח מה תלמוד לומר אם ללמד שלא לזכות את החייב הרי כבר נאמר "לא תטה משפט", אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. ותרצינן – הני מילי היכא דשקיל בתורת שוחד, קרנא בתורת אגרא הוה שקיל. והתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים, הני מילי דמי אגר דינא, קרנא שכר בטלה הוה שקיל. והתניא מכוער הדיין שנוטל שכרו לדון, אלא שדינו דין. היכי דמי אילימא אגר דינא והתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים אלא אגר בטלה וקתני מכוער הדיין הני מילי בטלה דלא מוכח, קרנא בטלה דמוכח הוה שקיל דהוה תהי באמברא דחמרא ויהבי ליה זוזא, כי הא דרב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה אמר להו הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי ואידון לכו דינא. [ופירש רש"י – אגר בטלה שהיה בטל ממלאכתו שהיה מריח באוצרות יין אי זה ראוי להתקיים, ושכר זה היה מצוי לו בכל יום כי הא. דבטלה דמוכח שרי – הבו לי גברא דדלי. מיא משקה שדות בחריקאי – במקומי].
ומהו "בטלה דמוכח" כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין [פרק כג הלכה ה] בזה"ל: כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר, אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שנים לדין ואמר להן תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם או תנו לי שכר בטלתי הרי זה מותר, והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר, ויטול משניהם בשוה זה בפני זה, כגון זה מותר. וציין הגהות מיימוניות את דברי הירושלמי בסנהדרין: "רב הונא הוה רעי תורין והוה ידע סהדו לחד בר נש א"ל תא אסהיד עלי א"ל הב לי אגרי כו' ותנן נותנין לדיין שכר בטלו ולעד שכר בטלו.
וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה [כלל נ"ו סימן ה'] וז"ל: "הלשון משמע שהיו באין לפניו בשעה שהיה משקה שדותיו מדקאמר דדלי בחריקאי, פירוש במקומי שיהא נכנס להשקות השדה וכמו קרנא דהוה תהי באמברא דחמרא, ודבר זה הוה מצוי ליה תדיר והוא בטלה דמוכח, אבל לא שיאמר אדם שמא יזדמן לי ריוח בקניית סחורה או בסרסרות בדבר שאינו ידוע ומצוי לו. תדע לך שהוא כן שהרי אסור לדיין ליקח יותר ממה שיתבטל ממלאכתו, דהכי משמע לשון בטלה, דאם היה נוטל יותר מכדי בטול מלאכתו היה זה שכר דינא, ותנן הנוטל שכר לדון דיניו בטילים. ואם כן על כרחך צריך לומר דלא מקרי שכר בטלה אם לא שעסוק במלאכה ומתבטל ממנה, אבל לא שיאמר אדם שמא יזדמן לו סחורה או ריוח ואם יטול שכר על זה הדין בטל ונמצא שנוטל ממון מזה ונותן לזה בלא דין וגזלן הוא", עכ"ל.
וכדברי הרמב"ם והרא"ש הנ"ל פסק מרן בשו"ע [חושן משפט הלכות דיינים סימן ט] בזה"ל: הנוטל שכר לדון, כל דיניו שדן, בטלים, אלא א"כ ידוע שלא נטל בהם שכר. ואם אינו נוטל אלא שכר בטלתו, מותר, והוא שיהיה ניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו, כגון שיש לו מלאכה ידועה לעשות בשעה שיש לו לדון, אומר לבעלי הדין תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה, והוא שיקבל משניהם בשוה אבל אם אינו ניכר, כגון (שאין לו מלאכה ידועה אלא) שאומר שמא יזדמן לי שכר בקניית סחורה וסרסרות, ובשביל זה מבקש שכר, אסור.
ומוסיף הסמ"ע [ס"ק יד] שדוקא כשהתנה עמהן כך מתחילה, דינא הכי שנוטל מהן כל שכר פעולתו שבטל ממנה, ומשום שנאמר [דברים ט"ו ד'] "אפס כי לא יהיה בך אביון", אבל אם לא התנה ודן, ואח"כ בא ליטול מהן שכר בטלה דמוכח, א"צ ליתן לו אלא כשיעור שרוצה אדם ליקח ולישב בטל מאותה מלאכה שנתבטל ממנה, כדין משיב אבידה.
מכל האמור יש לעיין על מה סומכים היום על נטילת שכר בטלה, הלא לדעת השו"ע "לא שבקת חיי" לשום דיין לקבל שכר בטלה שהרי מבואר במרן שאותו דיין עובד כפועל ועתה מתבטל ממלאכתו על מנת לדון כלשונו של השו"ע – "שיש לו מלאכה ידועה לעשות בשעה שיש לו לדון". ואם תרצה לומר דהפירוש הוא שעצם הדבר שהדיין יכול היה למצוא תעסוקה בזמן שדן את הדין והיה משתכר בה, גם זאת שולל מרן באומרו "שמא יזדמן לי שכר בקניית סחורה וסרסרות ובשביל זה מבקש שכר, אסור".
מיהו בנתיבות המשפט [חידושים סימן ט ס"ק ו] מיישב דמה שנתפשט המנהג ליתן שכר, נראה דהוא מתקנת הקהל, דהא מסיעין על קיצתן [ב"ב ח' ע"ב], וכיון שמחויבין ליתן מקופת הקהל שכר להדיינים, יכולין לתקן שלא ידון שום אדם בלי נתינת שכר, ומשכר זה ינתן להדיינים בעד השכירות שחייבים ליתן. ומהראוי לירא שמים לפרש כך עם הקהל בשעה שנתקבל לדיין.
עוד כתבו אחרונים דלא בעינן "בטלה דמוכח" בזמננו, שהלא בימנו ישנם דיינים שזוהי מלאכתם הקבועה וצריכים להחזיקם על מנת שימשיכו להגות בתורה ולפסוק ההלכות, ולזה אין אפשרות בימנו גם לעסוק במסחר וגם להיות דיין דאין אנו בדרגתם של דורות ראשונים שעשו שניהם יחד ותורתן השתמרה להם. וידועים דברי הפוסקים המיישבים דברי הרמב"ם האומר שכל מי שעוסק בתורה ומתפרנס מאחרים הרי זה מחלל שם שמים וכו', דבימנו לא שייך לומר כן, דאם לא יתפרנסו מאחרים לא יהיה מי שיישב ויעסוק בתורה, וע"ז נאמר "עת לעשות לה'", ועיין בספר "ובתורתו יהגה" שהאריך להביא פוסקים האומרים שבדורנו ישתנו הדברים.
ובספר 'אמת ליעקב' להגאון ר' יעקב פרץ שליט"א, כתב שדיין לא יטול אלא שכר בטלה דמוכח, ואם יכול שלא ליטול כלל עדיף, והחמיר מאוד בעניין זה, ע"ש.
העולה מכל: בדורנו הדיינים יכולים ליקח שכר בטלה גם אם אינו "שכר בטלה דמוכח", והמחמירים שלא ליטול שכר כלל או שלכל הפחות נוטלים רק שכר 'בטלה דמוכח', אשריהם ואשרי חלקם. מיהו, מה שמצוי לפעמים שדורשים שכר מוגזם, בזה צריך עיון גדול על מה סומכים. אא"כ רואים הדיינים שהתיק הבא לפניהם הינו תיק מסובך וארוך הדורש עבודה רבה וארוכה, וע"ז יש מקום לדיינים לדרוש סכום גדול יותר לפי הנסיבות.
