מקור: בגמ' ב"מ [לח, ב] מחלוקת רשב״ג וחכמים אם מורידין קרוב לנכסי שבוי ונכסי נטושים שברחו בעליהן בעל כרחן, דעת רשב״ג שמורידין קרוב לנכסיו, ודעת חכמים שאין מורידין קרוב לנכסיו. וגם רב ושמואל נחלקו בזה בשלא שמעו בו שמת, לרב אין מורידין, לשמואל מורידין דשיימינו ליה כאריס, אבל בשמעו בו שמת לכו״ע מורידין.
ולקמן בגמ' אמרינן היורד לנכסי שבוי אין מוציאין אותו מידו, ולא עוד אלא, אפילו שמע שממשמשין ובאין, וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר. ואלו הן נכסי שבויין, הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין, הלכו להם למדינת הים, ושמעו בהן שמת. היורד לנכסי נטושים (פרש"י – שנטשום בעליהם בעל כרחן), מוציאין אותו מידו. ואלו הן נכסי נטושים, הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין, הלכו להם למדינת הים ולא שמעו בהם שמת. ואמר רבן שמעון בן גמליאל שמעתי שהנטושים כשבויין. היורד לנכסי רטושים (פרש"י – שעזבום בעלים מדעתם) מוציאין אותו מידו. ואלו הן נכסי רטושים הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן, ואינו יודע להיכן הלכו.
היסוד של הלכות אלו מבואר במפרשים שהוא מדין השבת אבידה. (יעוין עוד בספר דרכי חושן).
האם יש הבדל בין בורח מחמת סכנה לבורח מחמת חובות
בשו"ת מהרש"ך [להגאון ר' שלמה הכהן זצ"ל ח"א סימן קפט] נשאל גבי ראובן שהיה מחזיק בבתים ידועים, ונשו בו בעלי חובות, ולא היה ידו משגת לפרוע לבעלי חובותיו עד שהוצרך לברוח מפניהם, ועזב הכל והלך אל ארץ אחרת, ולקצת הימים שלח ראובן בעד אשתו ובני ביתו והלכו להם ועקרו דירתם מן העיר הזאת, ונתעכבו בחוץ קרוב לתשע שנים, ונפטר שם ראובן לבית עולמו, לאחר מכן חזרה אשתו של ראובן ובני ביתו אל הארץ הזאת.
והנה באותם שנים שנעדר ראובן ובני ביתו, שמעון נכנס לאותם בתים שהשאיר ראובן והחזיק בהם חזקה גמורה כמה שנים. עתה טוענת האלמנה הנזכרת שעם היות שהיא ובעלה עקרו דירתם מן העיר ואבדו חזקתם, עם כל זה יתומיה שהיו קטנים בצאתם מן העיר לא אבדו חזקתם, לפי שיציאתם מן העיר לא מיקרי עקירת דירה. ושמעון טוען ומשיב שזו אינה טענה, דכיון דראובן ואשתו בשעת עקירת דירתם הם היו בעלי החזקה הרי אבדו חזקתם, ואם כן איך עתה ירצו היתומים לזכות בחזקת הבתים מחמת אביהם כיון שלא נשאר לאביהם זכות בה מאחר שעקרו דירתם.
והשיב הגאון מהרש"ך דלכאורה יציאת ראובן מן העיר היתה באונס דבכה"ג לא מיקרי זה עקירת דירה ולא אבד חזקתו, הגם כי לפי דין תקנת ההסכמות העוקר דירתו אבד חזקתו, ואם כן היה נראה דהוא הדין בנדון דידן כיון שנאנס מחמת בעלי חובותיו לברוח מפניהם לא הפסיד חזקתו.
אולם, כל האונס האמור היינו באונס כי ההוא שהכריחוהו מצד המלכות לצאת מן העיר אל ארץ אחרת, או אפילו אם לא הכריחוהו בפירוש לצאת אלא שאנסוהו באונסין וכוונו בהם לגרשו מן העיר, בהני הוא דאמרינן דמיקרי אונס בענין עקירת דירתו, ולא מיקרי עקירת דירה לשיאבד חזקתו, אבל כל שלא נאנס לצאת מן העיר, וגם האונסין אותו לא כוונו באונס כדי להוציאו מן העיר, אלא שהוא כדי להנצל מן האונס בחר לו לעקור דירתו, הא ודאי לא מיקרי אונס לענין עקירת דירתו.
ולדינא העלה הגאון מהרש"ך דהבורח מחמת חובות יראה ודאי דלא מיקרי אונס. והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן בסוגיא דידן [ב"מ לט, א] דאמר רב נחמן אמר שמואל שבוי שנשבה מורידין קרוב לנכסיו, יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו, ורב נחמן דידיה אמר בורח הרי הוא כשבוי, ומתמה עליה בגמרא וקאמר בורח מחמת מאי, אילימא מחמת כרגא, היינו לדעת, ומסיק וקאמר אלא בורח מחמת מרדין.
הא קמן בהדיא דמפלגינן במי שאנסוהו והוציאוהו מן העיר על כרחו שלא מדעתו, דדוקא בבורח מחמת מרדין הוא דהוי כשבוי ומורידין קרוב לנכסיו, אבל היכא שברח מחמת כרגא שהוא כחוב המוטל עליו ומחמת כך יצא, הוי כיוצא לדעת ואין מורידין קרוב לנכסיו.
ואם כן בנדון דידן אעפ"י שעקר ראובן דירתו מן העיר מחמת אונס בעלי חובותיו, הוי כיוצא לדעת ואבד חזקתו. עכת"ד. וכן מצאתי בשו"ת הרדב"ז [ח"ג סימן תג] שכתב להדיא דהבורח מחמת חוב ממון למלך אינו בכלל מחמת סכנה, ואינו בכלל נפשות אפילו שזה ממון של מלך. וכ"ש בנ"ד דהוא מחמת ממון של סתם אנשי.
וכ"כ בעל ערוך השולחן דהבורח מחמת סכנת נפשות דינו כשבוי, אבל בורח מחמת חובות דינו כיצא לדעת דאינו בהול כל כך לברוח, ולא צוה בלכתו ש"מ דלא ניחא ליה שיחדשו דבר בנכסיו אלא להניחם כבעת יציאתו. וסיים דאם הלך לדעת וחשב לחזור ולא חזר הוה כמי שיצא שלא לדעת, דבודאי רצונו שיעשו בנכסיו כראוי לעשות, ומה שלא צוה מפני שדימה לחזור, וזה שלא חזר מסתמא נתהוה לו איזה סיבה וצריכים לחוש לתקנתו. וכ"כ הרמ"א בסעיף ד' בשם הראשונים שהביא הב"י. ע"ש. וכן הובא בפת"ח [פ"ה הערה פט]. (ומ"מ בזה"ז שיש טאבו לכל קרקע אין היוצא צריך למחות, ואין הוא מפקיר את הקרקע, דהא הטאבו עומד במקומו ומעיד שאינו מתייאש או מפקיר וכדומה).
