הטור העתיק כאן את דברי אביו הרא"ש [כלל לב סימן ו'] גבי לאה שנשבתה ואמה קבצה מעות מהציבור עבור פדיונה, ואח"כ נשמע שלאה כבר נטמעה בין הגוים, והשואל חשב לומר שאותם מעות כבר פקעו מרשות הקהל וישמרו אצל נאמן עד שאולי תחזור בתשובה, ואם לא אזי בניה ירושה את אותם מעות.
והשיב הרא"ש דלא כי, אלא כיון שנטמעה בין הגוים ונשאת וילדה בנים לא זכתה במעות ולא בניה, דאדעתא דהכי לא התנדבו הציבור שתאכלם בגיותה, וכיון שא"א להחזיר לכל אחד את כספו כי יוציאו יותר מהקרן וכו', לכן יעשו עם הכסף צרכי רבים ועדיף שישמרו הכסף לצורך פדיון שבויים, ויהיה הקרן קיים ואם תחזור בה באחרית הימים יפדו אותה. עכת"ד.
והנה הב"י לא הביא כאן שום חולק בזה ונראה שמסכים לדברי הרא"ש. ואילו ביו"ד בהלכות צדקה [סימן רנג ס"ז] הביא הב"י תשובת הרשב"א [ח"ד סימן נה] שנשאל על מעות שגבו לפדיון שבוי ואח"כ מת השבוי עד שלא נפדה והשיב דדבר ברור שהוא של היורשים וראייתו מהמשנה בשקלים [פרק ב מ"ה] דמשעת גבייה זכו הגבאים. וסיים הרשב"א "ותמה אני אם יש חולק בדבר זה". ובשו"ע [שם] פסק מרן וז"ל: מעות שגבו לפדיון שבוי, ומת קודם שנפדה, יש מי שאומר שהם של יורשיו (דעת הרשב"א) ויש מי שאומר שלא זכו בהם יורשיו (דעת הרא"ש), ולזה הדעת נוטה בזמן הזה, דאמדינן דעתייהו שלא התנדבו על דעת כך. והוא הדין לנטמע (פי נטמן ונאבד, כי בא השמש (בראשית כח, יא), ת"י טמעת שמשא) השבוי בין העובדי כוכבים קודם שנפדה. עכ"ל. חזינא מהכא שמרן השו"ע הבין שהרשב"א והרא"ש חולקים, והכריע כדברי הרא"ש. ולכן גם בחו"מ בסוגיא דידן סתם כדברי הרא"ש.
ברם, בספר צדקה ומשפט [להגר"י בלויא זצ"ל פרק ט הערה כ] כתב שיש לדייק בשיטת הרא"ש דדוקא בנדון דידיה שנודע שבשעת גביה כבר המירה לאה דתה שהרי נישאת וגם ילדה שני בנים, אבל אם בשעת גביה היה צורך למעות ורק אח"כ נולדה סיבה שלא היה צורך בהם מודה הרא"ש שזכה בהם העני, ואפילו נתעשר אח"כ ינתן לו, ואם מת ינתן ליורשיו, דכיון שזכה בהם רגע אחד ונעשה ממונו איך נוציא ממנו אח"כ, וכ"ש כשעדיין יתכן שיוכלו לפדותו אח"כ, וכמ"ש בשו"ת מהר"י אסאד [יו"ד סימן שט]. ואח"כ הביא את תשובת הרשב"א הנ"ל והסיק דאפשר שאין מחלוקת בין הרא"ש לרשב"א, שהרי הרשב"א איירי שמת לאחר שבא ממון לידי הגבאין, והיה צריך להם בשעת גביה, ולכן זכו היורשים, ואפשר שהרא"ש מודה לו בכה"ג.
אמנם, הגר"י בלויא הביא דברי הב"י הנ"ל והתקשה אמאי הוכרח מרן לעשות מחלוקת בין הרא"ש לרשב"א, דהא אפשר דמודו להדדי. וסיים דיתכן שהב"י דייק מתחילת דברי הרא"ש שחילק בתחילת דבריו דלא אמרינן מותר ליורשיו אלא כשנעשה המצוה שבשבילה נגבה הממון, ואם איתא שיש לחלק בין נגבה מתחילה בטעות לבין נולדה סיבה אח"כ למה ליה להרא"ש לחלק בין נעשית המצוה או לא, אלא ע"כ שעיקר טעמו של הרא"ש הוא משום שלא התחילו במצוה. ע"כ.
ובשו"ת חת"ס [יו"ד סימן רלז] כתב לבאר דברי הרשב"א דמותר שבוי לשבוי, ולכן זכו היורשים, והקשה עליו מהפירוש של הגר"א והתקלין חדתין בירושלמי דכתבו דכיון שלא נעשתה מצותו כלל, אמרינן שלא נתן מעותיו לאכול ליורשים, וכתב ליישב, דמה שכתב הרשב"א דזכה השבוי פירוש דהואיל ונתבזה קנה בבזיון דיליה. ובירושלמי איירי דלא נתבזה. ע"ש.
ובשו"ת כתב סופר [חו"מ סימן מב] כתב דיתכן שהרא"ש והרשב"א לא פליגי דאפשר דבנשתמד גם הרשב"א מודה לרא"ש דאיכא אומדנא דמוכח, דדוקא במת, מן השמים עכבוהו מלגמור המצוה לא איכפת להו אם יותן ליורשיו כיון שאין בו עול ואין העכבה ממנו, אבל בשנשתמד שעכבה ממנו היא ויצא מכלל ישראל איכא אומדנא ביותר שאין רוצים שיותן ליורשיו. ע"ש. וכעין זה כתב הכנה"ג [הגב"י סימן רפג אות יח]. ולא זכיתי להבין דברי קודשם דהא להדיא מבואר ברשב"א טעמו, דכתב "משום דמשעת גוביינא זכו לו גבאין", וכו'. ור"ל שהוא מדין זכין ותו לא, ולכן זכו היורשים. ואינו מחלק בין אם נעשה מצוה או לא, וברור שחולק על הרא"ש בכל גוונא, דאם הנידון הוא מדין זכין מאי נ"מ אם נשתמד או מת או שאר חילוקים הלא כבר זכו הגבאים, וכהבנת הב"י.
ושו"ר בספר אור זרוע [ח"א הלכות צדקה סימן ז] דנשאל בכיוצא בזה והביא שרבי' חיים כהן צדק זצ"ל פסק דאין חייב ליתן ליורשים כלום, וכו'. והסכים עמו האור זרוע לדינא, וכדברי הרא"ש. וכתב שם שהראבי"ה חולק ע"ז, ונראה שם דסובר כדברי הרשב"א. והרי שהבינו כדברי הב"י שיש מחלוקת ביניהם.
וכן הוא בשו"ת חקרי לב [חו"מ ח"ג סימן לה] שכתב להדיא שהמחלוקת של רבינו חיים הכהן עם הראבי"ה היא מחלוקת הרא"ש והרשב"א. ע"ש.
וכן ראיתי לבעל ערוה"ש שכך ראה לנכון לבאר הדברים דדיעה ראשונה שהיא דעת הרשב"א בתשובה סוברת דכמו שהמותר שייך ליורשיו כמו כן כל המעות כיון דאדעתא דידיה גבו המעות וזכה משעת הגבייה, ודיעה שנייה היא דעת הרא"ש בתשובה דדווקא כשהמצוה נעשית שפיר שייך המותר לו וליורשיו, אבל כל שעדיין לא התחילו במצוה זו פשיטא דאדעתא דהכי לא התנדבו, וכו'. ע"ש.
ומיהו, יש מקום לומר דהיות ומרן השו"ע הזכיר דעתו של הרשב"א בי"א קמא ודברי הרא"ש ביא בתרא, יכולים היורשים אם הם מוחזקים לטעון קים לי כדברי הרשב"א, ואין זה בגדר טענת קים לי נגד מרן השו"ע, דכבר האריך הגרע"י זצ"ל בשו"ת יביע אומר [ח"ו חו"מ סימן ב] דבין כשפוסק מרן בלשון סתם וי"א, בין כשפוסק בלשון י"א וי"א, לעולם מצי המוחזק לטעון קים לי כאחת הסברות הפוטרת. (ולענין סתם וי"א נראה ביבי"א ח"ט חו"מ סימן א' אות ו שקצת חזר בו שלא לומר קים לי כי"א ונקט שיעשו פשרה קרובה לדין ע"ש).
אולם, בנ"ד ראיתי בתשובת הגאון ר' גדעון בן שמעון שליט"א [הובא בקובץ בירורי הלכה] גבי גבייה שעשו עבור חולה ולא הספיקו להשתמש במעות עד ששבק חיים לכל חי. והעלה שם במחלוקת הרשב"א והרא"ש דהיות ומרן הזכיר בדעת הרא"ש "דלזה הדעת נוטה", בכה"ג לא שייך בכה"ג לטעון קים לי כדעה ראשונה. ואם קבלה היא נקבל, ונלע"ד שכתב כן מסברא דנפשיה.
ואולם, לא מצאתי כעת גילוי דעת למרן הגרע"י זצ"ל בזה, אלא דאולי אפשר ללמוד האי כללא מהא דכתב ביבי"א [ח"ט חו"מ סימן א] שאין לטעון קים לי נגד מרן בתשובה דהא גילה דעתו להדיא, ולא דמי לי"א וי"א שהובא בשו"ע דיש מחלוקת אחרונים כיצד נקטינן ולכן מצי לטעון קים לי כשהוא מוחזק, משא"כ שיש בירור דעת מרן להדיא. ולכן בנ"ד היות ומרן גילה דעתו להדיא כוותיה דהרא"ש, וגם סתם דבריו בסימן רפג' כהרא"ש ולא הזכיר כלל דברי הרשב"א לכן לא מצו היורשים לטעון קים לי כדברי הרשב"א. ואכתי צל"ע בזה. לכן כיון שלא ברור ההכי טוב לשאול לכל התורמים אם אפשר להשתמש בכסף עבור צרכי הציבור ובזה יוצא ידי חובתם.
