לא להתחתן ולמשיך לעסוק בתורה

כתב השו"ע [אבהע"ז סימן א' ס"ד] וז"ל: ומי שחשקה נפשו בתורה, כבן עזאי, תמיד, ונדבק בה כל ימיו, ולא נשא אשה, אין בידו עון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו. עכ"ל. וכאן הבן שואל, ממה נפשך – וכי ישנו כבן עזאי בדורות האחרונים, ואם אין, מדוע כתב מרן הב"י הלכה זו בשו"ע.

אלא הוי אומר מדהביא השו"ע הלכה זו בשולחנו הטהור, משמע דגם בדורות האחרונים ישנם כאלה שהם כבן עזאי, והעושה כן אין בידו עוון. וברור שדברי השו"ע נכתבו לכל הדורות, וא"כ הוא הדין לדורנו. אולם בחכמת אדם [שער בית הנשים כלל קכג] כתב שבזמן הזה ידוע שאין אדם בעולם שיש בו מדות הללו, ולכן מצוה על כל אדם שישא אשה על כל פנים כשהוא בן י"ח שנים, דאף על פי דבכל המצוות חייב מבן י"ג שנים, קיבלו חז"ל דמצוה זו אינה חלה עד שיהיה בן י"ח, כדי שיהיה פנוי ללמוד תורה קודם שישא אשה. ומיהו אם עוסק בתורה וטרוד בה, ומתירא לישא אשה כדי שלא יהיה טרוד תמיד במזונו ויתבטל מתלמוד תורה, ויצרו אינו מתגבר עליו, מותר להתאחר כלשון הרמב"ם, ואם קיים כבר מצות פריה ורביה, פטור מלישא אם יתבטל מתלמוד תורה ואין יצרו מתגבר [תשובת מהר"ם מינץ סימן מ"ב]. ובט"ז [ס"ק ו] כתב דמ"מ לכתחילה לא יעשה כן.

בערוך השולחן כתב דפשיטא שמדריגה כזו של בן עזאי אינו מצוי כלל וכלל, וגם בזמן חכמי הש"ס היה בן עזאי אחד ואין שני לו, והרי"ף לא הביא זה כלל, ואמרינן בירושלמי [פ"ג דשבת] שמפסיקין ת"ת לעשות סוכה ולולב וכל המצות, וכל הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא, ותניא בתורת כהנים: "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם", הלמד לעשות, לא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא, ובן עזאי גופה הלא קידש את בת ר"ע [כתובות ס"ג א] ולחד אוקימתא בגמ' [סוטה ד ב] נסיב ופירש, ובהכרח לומר שלא היה ביכולתו לפרוש מן התורה כלל וכלל, ואפשר היתה סכנת נפשות אם היה פורש מן התורה. עכ"ל. נראה מדברי ערוה"ש שבן עזאי היה אנוס.

ושו"ר בקובץ שעורים [ח"ב סימן יט] שביאר דברי הרמב"ם דבאמת כה"ג אינו פטור ממצות פ"ו, אלא דנחשב כאנוס בביטולה, וכלשון הרמב"ם: "אין בידו עון", והיינו דבן עזאי היה דבוק כ"כ בתורה שלא היה יכול להסיח דעתו ממנה לדבר אחר, ודוגמא לזה בזבחים [קב] אמר רב הא מילתא גמירנא מר' שמעון בן אלעזר בבית הכסא וכו', והקשו שם בגמ', מי שרי בבה"כ? ותירצו לאונסו שאני, דהיינו לא שהדבר מותר אלא באונס אין מה לעשות. ועיין בזה בב"י [או"ח סי' פ"ה] בשם הירושלמי. עכת"ד. נראה שהקובץ שיעורים אף הוא למד שבן עזאי היה אנוס גמור וכדברי ערוך השולחן הנ"ל.

וכן בשו"ת משנה הלכות [חלק ז סימן רכה] סיים דהעולה לדידן להלכתא, דדין חשקה נפשו כבן עזאי שאינו במציאות לקיים המצוה ליכא בינינו, ורק להתאחר לזמן. והנה בהא לכאורה אם מתיירא שלא יוכל ללמוד תורה היה ודאי מקום לסמוך על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שכתב דמותר להתאחר, ומותר שמשמע לכתחילה, ומיהו גם בזה הרי התנה הרמב"ם שלא יהא יצרו מתגבר עליו, אבל מי שיצרו מתגבר עליו ובא לידי הרהור ח"ו, ודאי דאפילו לאחר אסור, וא"כ להלכה נראה – דכל שאין יצרו מתגבר עליו מותר לו לאחר זמן הנשואין, ולא שלא ישא כלל, אלא אם לא יוכל לקיים המצוה לגמרי אז אין בידו עון אם לא נשא כבן עזאי. ומיהו אם יצרו מתגבר עליו, ובא ח"ו לידי הרהור ביום וטומאה בלילה אין לו לאחר, וכ"ש דלהרא"ש גם זה בספק, ואשרי למי שלומד תורה בטהרה, ודורות הראשונים יוכיחו שנשאו נשים סמוך לפרקן ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. אלא שיש לשאול על מה שכתוב בגמ' שאין בן דוד בא אלא עד שיכלו נשמות מן הגוף, וא"כ נמצא אותו שעוסק בתורה ואינו נושא אשה לכאורה מעכב את הגאולה, אלא הוי אומר כי שני דברים אלו שווים לקרב הגאולה, כמאמר הגמרא ביבמות [סב, א] אין בן דוד בא, עד שיכלו נשמות שבגוף, וגם אין בן דוד בא, עד שיתפשט כל התורה בע"פ שנקבע בסיני ויתפשט בעולם, וזהו פירוש הפסוק בקהלת: "עשות ספרים אין קץ, ולהג הרבה יגיעת בשר", שזהו על פריה ורביה, וזה שני הדברים המעכבים את הגאולה.

א"כ, כל העוסק בתורה כבן עזאי, אין הוא מעכב את הגאולה, אדרבא הוא מקרב את הגאולה כמי שעוסק בפריה ורביה. ומ"מ נראה להלכה כדברי הרמב"ם, שיכול להתעכב ,אבל לא שיבטל לגמרי מן המצוה.