עוד לא נוצר השעבוד על היחיד, ולכן אי אפשר לכופו בספר משפט שלום [חו"מ סימן רלא קונטרס תיקון עולם, הגה"ה א, עמוד תלו] נשאל בדבר מי שהקהל רוצים למנותו גבאי אם יכולים לכופו מדינא, והשיב שאי אפשר לכופו כמבואר בשו"ת אבן השהם [סימן לט] והביא כמה ראיות מהש"ס לכך. אכן כותב המשפט שלום שראוי לו לאדם לכוף עצמו ולקבל עול זה על כתפיו, מכיון שמבואר במסכת ברכות [נה, א] שג' דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, ועניינם שנותנים לו דבר שיש בו ברכת חיים ומסרב, וכיון שמבואר במדרש [רבה, קדושים פרשה כה] שפרנס על הציבור מבטל חיוב מיתה בידי שמים, א"כ מבואר שזה גורם חיים, א"כ המסרב ליטול עול זה על כתפיו גורם לעצמו קיצור ימים. ומכל מקום כותב המשפט שלום, שאם תלמיד חכם הוא ועל ידי מינוי זה יתבטל מלימודו, שרי לסרב, שהרי בודאי הלימוד גורם חיים, עכ"ד. [ועיין עוד בחכמת אדם כלל קמז סעיף נט].
והנה הגר"י גולדברג שליט"א העמיק בספרו 'טובי העיר' [פ"א ס"ז, וראה עוד שם בנספח א], והרחיב בעניין זה, והסיק דלהלכה ניתן לכפות על יחיד מינוי של נבחר ציבור, וחילו מתשובת הרשב"א [ח"ג סימן תיז], והביא עוד מספר מטה שמעון [חו"מ סימן רלא הגהת טור אות נא] שנעלם מעיני בעל 'אבן השוהם' דברי הרשב"א, משום שתשובות אלו עוד לא נדפסו עדיין בזמנו. ולענ"ד ניתן לחלק בין הדברים, כדלהלן: דהנה ז"ל הרשב"א: הסכימו הקהל לברור להם אנשים למנותם נאמנים על המס. ובררו אנשים עשרים, וכתבו את שמותם בפנקסים, והעלוהו בקלפי, וכל חשמעון מהם שיעלו בגורל, יהיו ממונים נאמנים, וכן החרימו עליהם. ובשעת החרם מסר אחד מאותן עשרים מודעה, שאינו מסכים באותה הסכמה, ולא מקבל החרם, שאינו חפץ להיות נאמן על תיבת הקהל…, ועלה הוא בגורל מכלל החשמעון. ועכשיו הוא מסרב להיותו ממונה.
תשובה, אין כל אדם רשאי לפטור את עצמו מתקנות הקהל והסכמותם, לפי שהיחידים משועבדים הן לצבור. וכמו שכלל הקהלות משועבד לבי"ד הגדול או לנשיא, כך כל יחיד ויחיד משועבד לצבור שבעירו…, ולפיכך, זה שהוציא עצמו מן ההסכמה, לא עשה ולא כלום, ומחוייב הוא לנהוג נאמנותו, כיון שלא שמעו לו הקהל להוציאו, עכ"ל לענייננו.
ואולי ניתן לומר שדברי הרשב"א אמורים באופן שיש כבר ועד קהילה פעיל, או ז' טובי העיר שנבחרו מקדמא דנא, ועתה כוחו של הגוף הבוחר חזק מאד, וכל ענייני העיר נחתכים על פיהם, ובכלל זה גם בחירת אנשים לתפקידים ציבוריים כגבאי לגביית המס, ובהא כתב הרשב"א שאין היחיד יכול להתנגד, כיון שהיחיד משועבד לציבור.
ובפרט שהרשב"א דיבר שהקהל הטילו חרם ואין כח להטיל חרם על ציבור, אלא לגוף חזק כז' טובי העיר, שכבר הוסכם על הכל, משא"כ בנידון שאלתינו [וכן נידונו של המשפט שלום] שכעת באים לייסד את הגוף של 'טובי העיר' או 'ועד הקהילה', בכה"ג עוד לא נוצר השעבוד על היחיד, ולכן אי אפשר לכופו, וצ"ע. [חשוקי חמד ב"ב ח, ב].
והנה אני העתיק לך דברים יפים על עניני תקנות הקהל [מתוך הספר דיני ממונות של הגאון הרב בצרי]
אחד הגורמים הגדולים שבזכותו החזיק עם ישראל מעמד בין העמים בתוקף הגלות והצרות וכו' היה ללא ספק שמירת המסגרת הקהלתית, ארגונה והשפעתה. לא היה מקום בעולם שדרו בו יהודים שלא הקימו מיד קהילה מיוחדת ועל ידה ובמרכזה הרתה הפעילות הצבורית בכל השטחים: חינוך, סעד, בריאות, תרבות משפט וכו' ושם היו נחתכות כל הבעיות שעמדו על הפרק, הן בעניני הפרט והן בעניני הכלל. ויחסי היהודים לשלטונות. וכבר העיד הרמב"ם ז"ל [הל' מתנות עניים פ"ט ג]: "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קופה של צדקה". וזו דוגמא בשטח אחד, וכך היה ביתר השטחים.
על אף שהקהלה היתה למעשה מעין ממשלה בתוך ממשלה בין הגויים, לא זו בלבד שהנכרים לא ראו בעין רעה ארגון הקהלות, אלא להיפך עודדו הקמתן ונתנו להן סמכויות רבות, החל מתקופת ריש גלותא בבבל והנשיאים בארץ ישראל ועד ימינו אלה, אם כי במשך הדורות ובמקומות שונים צומצמו סמכויותיהן. ההצלחה שהיתה לקהילות היתה תלויה מאד במידת המרות שהיתה להן, ובמקום שקבלו סמכות להעניש את העובר על תקנותיהם לא היתה כמעט הבעיה של משמעת כי בעצם הדבר שהיה ידוע לכל אחד שהוא עלול להיענש עונשים שונים כגון מאסר ממון וכו' היה מרתיע רבים שלא לעבור על התקנות, והעובר על דבריהם בכל זאת היה נענש וזה היה מרתיע אחרים. ובמקום שלא היה בסמכותם להעניש השתמשו הקהלות בדרכים אחרות ובעיקר על ידי חרם ונידוי, הוצאת האיש מהקהילה ומבית הכנסת, בניו מבית הספר, לא לקוברו בקבר ישראל וגו', אמצעים שונים שהיו מרתיעים את העברינים.
מובן מאליו שכל מה שעשו נעשה על פי הדין כיון שחובה מוטלת על כל יחיד וצבור לשמוע בקול המנהיגים, וכתבו הפוסקים שלאחר שנבחרו טובי העיר הרי הם כבית דין הגדול שעל ישראל ויכולים לענוש והפקרן הפקר. (עי' ברמ"א חו"מ סי' ב ס"א ובראשונים ואחרונים שם) ועל כן פסק בשו"ע (יו"ד סי' רכח סל"ג) שהנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבועת שוא ועל כורחו חל עליו תקנת הקהל, ואם אינו נוהג כמותם נכשל בחרם תקנתם.
מדין זה למדים אנו עד היכן מוטלת החובה מהתורה על כל אחד לשמוע ולקיים מה שמתקנים, שאפילו שבועתו אינה עומדת נגד זה, וכיון שהעובר על גזירות הקהל לא מצטרף עמהם לתפלה נהגו בכל תפוצות ישראל ביום הקדוש 'יום הכפורים' להתיר לעבריינים אלה להצטרף לתפלה. וכמ"ש המרדכי במס' יומא 'ומתירים להתפלל עם כל איש שעבר על גזירת הקהל, אפילו אינו מבקש שיתירו לו, דאמר ר' שמעון חסידא [כריתות ו ע"ב] 'כל תענית שאין בו מפושעי ישראל, אינו תענית". וכו'.
וזוהי הסיבה העיקרית לירידה הרוחנית שאנו עדים לה, כתבתי דברים אלה בכדי למצוא תחליפים מתאימים לעונשים, ועל מארגני הקהילות לדעת כיצד להשתמש בתחליפים לארגון חיי הקהילה, אחד הדברים שניתן להשתמש בהם היום הוא שכיון שהדבר ידוע שהאדם חברותי מטבעו וכמו שכתב הרמב"ם בה' דיעות, וידוע מאמר הגמרא או חברותא או מיתותא, יש לטפח את המומנט החברתי בדרכי נועם, ובמקום הענישה להשתמש בפיתויים שונים, למשור את העם למסגרת הקהלתית על ידי פעולות חיוביות ותוכניות שונות ובפרט לנוער ואין כאן המקום להאריך בזה רק בדברים שכתבתי בכונתי להעמיד כל יחיד על חובתו, להישמע למנהיגי קהלתו, ועל החובה המוטלת על כל יהודי בכל מקום בעולם להתארגן ולהקים קהל ולא לחיות בבדידות.
הצלחת הקהילה תלויה בעיקר בראשיה ומנהיגיה שידעו לכלכל דבריהם במשפט, ולנהוג בסבלנות ואורך רוח עם הקהל, ובפרט שרבים מתקנאים בגדולתם, ודרכם לדבר סרה עליהם, הן בעניני הקהל, הן בחייהם הפרטיים, וצריכים המנהיגים להבליג ולא לענות כסיל כאיולתו.
וכתב הגאון פלא יועץ ז"ל [מערכת ה' הסכמה] 'ראוי בכל קהל ישראל שיעשו הסכמות ותקנות לגדור גדרים ולאפרושי מאיסורא, ושלא להרבות בהוצאות וכדומה, הכל לפי צורך שעה, וצריך דעת גדול למתקני התקנות וההסכמות שלא יעשו הסכמה בדבר שאין רוב הצבור יכולים לעמוד, ויבואו להתריס ולפרוץ גדר, ולעבור על ההסכמות. לכן צריך פלס ומאזני משפט לכלכל דבריהם במשפט על פי המקום והזמן וכו'. ויגדרו עצמם שלא ירבו בהוצאות, בין במלבושים ותכשיטים, בין בשמחות וגיל, שכמה ממון משקעים ומשליכים לאיבוד והוא מנהג רע אפילו לגבי העשירים, שעוברים על בל תשחית, ובמקום להוציא הממון באלו המנהגים הרעים היו יכולים ליתנם לעניים וכו', וכל שכן שהדבר קשה לעניים וכו', ובבא איזה שמחה להם מתהפכת לתוגה כי לא ידעו אנה יפנו לעזרה וכו'.
ורבותינו ז"ל חייבו על העשירים להקל בכבודם כדי שלא לבייש את מי שאין לו, כמ"ש שבט"ו באב היו בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים, ואפילו בת מלך שואלת כדי שלא לבייש את מי שאין לו וכו'. ואם תאמר מי שיש יכולת בידו לעשות יעשה וירבה בהוצאות ומי שאין לו יכולת לא יעשה, זה בלתי אפשרי, או מפני הבושה או מפני שאשה רעותה קנאה, וכן הוא סדר נשים שרוצות להדמות וכו', וגם על זה עתיד אדם ליתן דין וחשבון, כי מי שנתן לו הממון לא נתנו שיוציאנו לבהלה וכו'.
אחד הדברים הדרושים ביותר לחיי קהילה מסודרים ושבלעדם לא יתכנו חיים יהודיים, היא בחירת רב מתאים שיהיה משכמו ומעלה, מנהיג ומדריך, מורה ומחנך, בעל מדות טובות, שיכבד במעשיו, ויגדיל את כבוד התורה. ואין צורך לומר שהקהילה כולה ובפרט ראשיה ומנהיגיה, עליהם להיות כפופים לרב, שבזה הם כפופים, לא לאיש, אלא לתורה שבו. ואף אם לא זכתה הקהילה לרב שיש בו כל המעלות אין לזלזל ח"ו בכבודו על ידי אי ציות לדרישותיו, ובפרט כשהם קשורים לתורה ולמצוות, והדבר אמור במיוחד למנהיגים שמהם רואים ולומדים חברי הקהילה כולה.
וכתב הרב פלא יועץ ז"ל שאפילו טעה הרב בדבר אין למנהיגים להפיץ הדבר בין חברי הקהילה, כי החורבן שגורמים על ידי הבזיון ואי המשמעת לרב עולה על הקלקול מחמת הטעות, א"כ על אחת כמה וכמה כאשר רק נדמה להם שהרב טועה ויתכן שהם הטועים, ובפרט בהלכה אין להם לסמוך רק על קביעת רבם.
וכתב אחד הראשונים רבינו יצחק מטולידו ז"ל בפירושיו על אבות ד"ס: "צריך האדם לבקש קהילה כשרה לדור עמם, כי בזכותם ינצל מפגע רע, שנאמר [בראשית יח כו] ונשאתי לכל המקום בעבורם".
