מקור: משנה ב"ב [קלט, א] נשאו הגדולים ישאו הקטנים, ואם אמרו קטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם, אלא מה שנתן להם אביהם נתן. ובגמ' שם מאי קאמר, אמר רב יהודה, הכי קאמר נשאו גדולים לאחר מיתת אביהן ישאו קטנים לאחר מיתת אביהן, אבל נשאו גדולים בחיי אביהן, ואמרו קטנים לאחר מיתת אביהן הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להן, אלא מה שנתן להן אביהן נתן.
אלא מה שנתן להם אביהם נתן. דמה להם מה שהוציא האב בחייו, המה לא ירשו רק מה שנשאר אחר מותו ובזה יחלוקו. [ערוה"ש]. אין נוטל הנדוניא אלא מחלקו. במהר"י ווייל [שם] כתב דאפילו אם קיבל אביו בקנין, אותו קנין לא היה עם בנו אלא אם אבי הכלה, שאם יעבור ולא יתן כמדובר שיתן הקנס לשכנגדו. ומסיק שם בסימן ק"ה בשם תשובת מהר"ם מרוטנבורג [ד"פ סי' תתקל"ט] דכשמת האב קודם שהגיע זמן הנישואין ואין המשדך והאחין רוצים לקיים מה שקיבל עליו אביו, פטורים מהקנס. [סמ"ע ס"ק ג]. שהרי לא זכה בה בחיי אביו. דמאיזה טעם יזכה, דאין כאן מתנת שכ"מ ולא מצוה מחמת מיתה. ואי משום מצוה לקיים דברי המת, הא כתבו התוס' [גיטין יג, א ד"ה והא] דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דהושלש מתחילה לכך. (וכך פסק מרן השו"ע בסימן רנב') ואי משום אומדנא דעת אביו כיון דנדר לו כל כך אמדינן דעתיה דניחא ליה לקיים, מאן לימא לן דדעתו היתה שיטול כל זה בראש, דוק לאידך גיסא דילמא כל מה שקצב לו היינו דוקא בחייו, אבל לאחר מותו כיון דנפלו נכסיו קמי בניו ולהאי בן נמי אית ליה חלק בהדייהו לא ניחא ליה להאב להעביר נחלה משאר בנים, כ"ש היכא דחלק ירושתו יגיע לשיעור הנדוניא שקצב לו אביו כו', ע"ש. [סמ"ע ס"ק ד בשם המהר"י ווייל]. ומיהו, בערוה"ש כתב דלפ"ז אם כבר השלישו הנדוניא בחיי האב, אע"פ שלא נשא עדיין לא חשבינן הנדוניא בחלקו, דכיון שהשליש ביד שליש אמרינן מצוה לקיים דברי המת, וגם בלא טעם זה כיון דכבר השליש עבורו הוה כאלו בא ליד הבן עצמו.
חשוקי חמד שאל גבי אדם אמיד הרגיל לתת לכל בן, דירה לנשואיו, וכעת חלה והוא מחוסר הכרה, האם האפוטרופוס יתן דירה לבן העומד כעת להתחתן, או לא.
ולכאורה היה מקום לדמות דין זה למי שנתן עישור נכסים לבתו ואח"כ מת שדינא הוא שנותנים לבתו השניה ג"כ עישור נכסים קודם חלוקה.
ותירץ עפ"י חילוקו של הט"ז הנ"ל שאין הדברים דומים, כי לבת חייב כל אדם ליתן עישור נכסים מתקנת חז"ל, והם אמרו שלא דוקא עישור אלא אם הוא נדיב לב ורגיל לתת יותר, אם כן זהו שיעור הנתינה שלו, ואנו אומדים כל אדם לידע מה דרכו ליתן לבנותיו ועל פי זה נוטלים מנכסיו על פי תקנת חז"ל. משא"כ אדם הרגיל לתת דירה לבנו אין זו תקנה או חיוב, אלא ברצותו נותן, וברצותו מקמץ ולא נותן, מהיכי תיתי נוציא מנכסיו על סמך מה שבעבר נתן, וכי מי שנתן פעם מתנה ניטול בלי רשותו ושוב יתן, מהיכי תיתי, וראיה לזה שלענין נדונית הבת, פסק השו"ע [אבעה"ז סימן קיג ס"א] שאם מת אומדין דעתו כמה נתן לבתו הראשונה, אולם בנישואי הבן פסק השו"ע [כאן] שאם נשאו הגדולים בחיי אביהם, ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם, אין שומעין להם, אלא מה שנתן אביהם נתן. הרי שבבנים אין נותנין כפי האומד, ורק לבנות אמרינן כן.
אלא שיש לדחות שיתכן שלכן בבנים אין נותנין להם כפי האומד, ובבנות נותנין, משום שבנים יש להם ירושה, ויכולים שאר הבנים לומר לו תנשא משלך, כמו שכתב הסמ"ע [ס"ק ד] שאפילו נדר לו שיביא לו נדוניא אין נותנין לו, כי מי יימר שאמדינן דעתו שניחא ליה שיקח הבן מנכסי כולם, ויעביר נחלה משאר הבנים, אולי ניחא ליה שיקח משלו, אבל בבנות שאין להם ירושה אמדינן דעתיה.
ויתכן שהוא הדין בעניננו כיון שאין כאן ירושה, ואין לבן מהיכן להנשא, יתכן שאומדין דעתו של אב, שיקחו מנכסיו כמו לשאר הבנים. וכן היה מעשה באדם נדיב לב שלכל נכדה שלו נתן דמי החלמה לאחר לידה, סכום של כמה אלפי שקלים, והנה נהיה מחוסר הכרה ואחד מנכדותיו ילדה. ונסתפקו בני המשפחה אם מותר למשוך מחשבונו בבנק, כספים להחלמה כמנהגו, ושאלו שאלה זו את מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל והורה לתת, ואם כן אולי אפשר ללמוד משם לעניננו.
אך לדינא כתב החשוקי חמד שקשה להוציא עם אומדנא ממון מהאב, אלא צריך ליתן רק את המינימום הדרוש כדי להשיאו, ובפרט שעתה שהאב נחלה, וצריך מעות לרפאותו, ויתכן שבמצב כזה לא היה נותן דירה, ומה שהגרשז"א זצ"ל הורה לתת, יש לומר דשאני התם דהוי צדקה לעניים בני תורה, והם נכדותיו, והדבר לא נגס חלק כל כך גדול מנכסיו, משא"כ דירה שהוא סכום עצום מהיכי תיתי. ונשאר בצ"ע.
ומיהו, בערוה"ש כתב שכ"ז שחייב ליתן עישור נכסים לבנות אפילו שכבר מת, אינו אלא כשאין הבנות יורשות, אבל אם לא הניח בנים, והבנות יורשות אותו תטול מחלקה כל זמן שלא השלישם בחייו וזהו כוונת מהרי"ו שביאר בסמ"ע בס"ק ד'. ע"ש.
