ראה בגמ' (חולין קה: ברכות נב:) בדבר חשיבות שמירת הלחם מלהגיע לידי בזיון. ועי' בש"ע (סי' קפ ס"ג) דאין לזרוק לחם בפח אם הלחם יותר משיעור כזית. ובחסד לאלפים (סי' קפ ס"ק ד) כתב דאהא דמבואר בש"ע (שם) דאסור לאבד ביד פירורים שיש בהם כזית וכו', שאף שאדם זה אינו מקפיד עליהם והוא איסטניס שאינו רוצה לאכול פירורים ורוצה להשליכן לעופות, מ"מ אריא הוא דרביע עליה. והכי נהוג. מ"מ להשליכם לאשפה כמו שנוהגים קצת עשירים, ודאי איסורא עבדי ופתאים עברו ונענשו שיורדים מנכסיהם וזרעו מבקש לחם רח"ל. אך הנזהר שלא לעבור על ד' חכמים, יצו ה' איתו את הברכה, ע"ש. ובשו"ת משנה הלכות (חט"ו סי' סד) נשאל בדבר לזרוק מאכלים ראויים לאכול באשפה או בבית שימוש והרי יש כאן ביזוי אוכלין כמבואר בש"ע אור"ח (סי' קעא) וגם משום 'בל תשחית', האם יש היתר ליקח המאכל ולהניחו בשקית פלסטיק ולהניחו בדרך כבוד בפח האשפה אף שמוציאי האשפה יוציאו יחד עם הזבל ויבוזו את המאכל אבל הבעה"ב יצא ידי חובתו. והשיב המאבדין את הפת עוברין על 'בל תשחית' וכו', ולא ידענא מאי ניחא ליה שישימם בשקית ואחרים שוב יזלזלו בהם והלא כיון שגרם להם לבזות נמי אסור וכו'. ולהלכה ודאי צריך להיזהר בכל האפשר ואין לנו לחזור אחר דרכי המשחיתים אשר לא חוששין על בל תשחית וכו'. לא כן בני תורה אשר זה השלחן אשר לפני ה' הכל במידה ובמשקל ובמשורה, ע"ש. ועי' בחוט שני (שמיטה ויובל, עמ' קפט אות ח) שאסר לזרוק לחם שעדיין ראוי למאכל, ע"ש. גם בהגהות בית ברוך (להגר"ב זילבר, על חיי אדם כלל מה ס"ק כב) כתב שאם הלחם עדיין ראוי לאכילה, אפשר שאין לזורקו וע"ש שכתב להסתפק בזה. ואמנם דעת הגר"י פישר (שו"ת אבן ישראל ח"ט סי' סב אות יא) והגרי"ש אלישיב (הו"ד בספר עץ השדה עמ' תלו ס"ק יג בבאו') דאם נצרך לזרוק לחם שידוע בודאי שאינו אוכלו, יש לעטוף את הלחם בתוך שקית ולסוגרו ואז לזורקו בפח. וע"ש בספר עץ השדה שכתב בשם האחרונים שמעיקר הדין יש להקל לזרוק שיירי מזון ושיירי פת שאינם ראויים לאכילה כל כך ואפי' שיש בהם כזית כשעוטפם בנפרד ולא גרע משביעית ותרומה שמתירים באופן זה לזורקם, ע"ש. וע"ע במ"ב (סי' תמד ס"ק כא) וסי' תמה (ס"ק ה), ודו"ק. הלכך להלכה, לחם שנשאר וכבר לא משתמשים בו אפשר לעוטפו בשקית וכדו', ולהניחו באשפה בדרך כבוד.
ויש עימי מכתב של מרן פוסק הדור הראשון לציון רבינו יצחק יוסף שליט"א מיום י"ג חשון תשע"ט וז"ל, לכבוד השואל הנכבד הי"ו וכו', אודות מה שמבואר בספר ילקו"י דיני נטילת ידיים (סי' קפ ס"ג) שאע"פ שמותר פירורין שאין בהם כזית, מ"מ הדבר קשה לעניות, ושואל ע"ז לכאורה הלחם של אבותינו היה קשה שישארו פירורים, כי היה להם כעין פיתות וכיוצא שאינם מתפוררים בקלות, משא"כ הלחם של היום שמתפורר בקלות, איך אפשר להיזהר שלא ילכו לאיבוד פירורים פחות מכזית וכו'. ועל כן הרוצה להיזהר אחר כל אכילה יטאטא את מקום האכילה, ויאסוף כל הפירורים וישימם בשקית סגורה, ומותר להשליכה אח"כ לפח האשפה, ע"כ.
