מותר לאשה לצבוע עצמה להראות צעירה אם היא בת בנים, ומתוך זה אנו מבינים שאין בזה מקח טעות. מובא בגמ' ב"מ [ס, א] אין מפרכסים לא את האדם [אסור לצבוע שערותיו], לא את הבהמה, ולא את הכלים. ופירש רש"י לא את האדם – 'עבד כנעני העומד לימכר'. וצריך ביאור למה כתב רש"י שהנדון הוא רק על עבד כנעני?
השיב על כך היעב"ץ [בהגהותיו על הדף]: 'אבל בעבד עברי נראה דלית לן בה, כיון דאין גופו קנוי קניין עולם והוי ליה עני ישראל דמצוה לפרנסו, וכן אמה העבריה. דאין צריך לומר שמותר לפרכס וליפות הבת לקדשה להגון, שתמצא חן בעיניו, אפילו היא כעורה, כההיא עובדא דנדרים [סו, א] מעשה באחד שנדר מבת אחותו הנאה, והכניסוה לבית רבי ישמעאל וייפוה. אמר לו רבי ישמעאל, בני מזו נדרת? אמר לו לאו, והתירה רבי ישמעאל. באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן.
ברם הני מילי בכעורה גרידא, [כלומר מותר לפרכס ולצבוע את הבת לעשותה יפה למרות שהיא מכוערת], אבל אם יש בה מום מן המומים הפוסלים בנשים, ומפרכסה להסתירו, אין הונאה גדולה ממנה לו ולה, שסופה לצאת בלא כתובה ואיכא בושת טובא.
מיהו מספקא מילתא בזקנה שאינה רותתת מדלא הוי מומא, האם מותר לה לצבוע שערה, כעובדא דבסמוך? [כלומר נאמר להלן בדף ס ע"ב מעשה בעבד זקן שצבע שערות ראשו וזקנו ובא לפני רבא, וביקש ממנו שיקנה אותו כעבד כנעני, השיב לו נאמר בפרקי אבות [פ"א מ"ה]: יהיו עניים בני ביתך, והכוונה לעניי ישראל, הלך אותו עבד ומכר עצמו לרב פפא בר שמואל וקנה אותו לעבד כנעני, באחד הימים בקשו רב פפא שישקנו מים, העביר העבד את צבע ראשו וזקנו במים, ואמר לרב פפא: ראה נא, אני יותר זקן מאביך…!
קרא על עצמו רב פפא, 'צדיק [רבא] מצרה נחלץ ויבא אחר תחתיו'. ונראה דאונאה גדולה הוי אם היא כל כך זקנה שאינה ראויה לילד, ומוציאה', עכ"ל.
ובשו"ע סימן ר"ל סעיף ט
אין מפרכסין לא אדם ולא בהמה ולא כלים, כגון לצבוע זקן עבד העומד למכור כדי שיראה כבחור, ולהשקות הבהמה מי סובין שמנפחין וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמינה. וכן אין מקרדין (פירוש קרוד במגרדת או מסרקת ששניו דקים) ולא מקרצפין (פי' קרצוף מגרדת או מסרק ששניו עבים) אותה כדי לזקוף שערותיה, ולצבוע כלים ישנים כדי שיראו כחדשים. ואין נופחין בקרבים כדי שיראו שמנים ורחבים, ואין שורין הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן.
וכמה הילכתא גבירתא יש ללמוד מדברי היעב"ץ. ראשית יש ללמוד שאשה הרוצה להשכיר עצמה לעוזרת בית, ושערותיה הלבינו וחוששת שיסרבו להעסיקה, מותר לה לצבוע שערות ראשה, כדי שתיראה צעירה בעלת כח. ואין בזה איסור הונאה, משום שאינה מוכרת עצמה קניין הגוף כמו עבד כנעני.
והוסיף היעב"ץ ואמר, דהוי ליה עני ישראל דמצוה לפרנסו. כלומר הנפש הישראלית בסתר לבה חפצה לעשות מצוות, וכמבואר ברמב"ם [פרק ב מהלכות גירושין הלכה כ] שכל אחד מישראל רוצה לעשות את כל המצוות, אלא שיצרו תוקפו. אם כן מאחר ומצוה להעסיק בת ישראל ענייה, מניחים אנו ואומרים שמסתמא גם זה ניחא לו.
עוד יש ללמוד מדברי היעב"ץ שמותר לבת ישראל לפרכס עצמה ולייפות עצמה, אף על פי שהיא כעורה. ונראה לי שהטעם הוא כנ"ל, כיון שמצוה לשאת בנות ישראל ואפילו הכעורות, שנאמר בעניים [דברים טו ח] "פתח תפתח את ידך והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו". "לו" זו אשה, ובכלל זה גם להשיא לבנות ישראל בעל.
לכן אומרים שבלבו פנימה ניחא לכל ישראל לקיים מצוה זו, ולכן מותר לבת ישראל לפרכס עצמה ולצבוע שערותיה. ורק עבדים אסור לפרכס. [אך דברי היעב"ץ צריכים בירור דהתם לא צבעה עצמה, אלא שהיה חסר לה שן, ומשום הכא היתה כעורה, ועשו לה שן של זהב ויפוה באמת, ודומה הדבר למי שנשתנה מראיתו, אבל רק לצבוע את פניה, לשעה קלה מנלן שמותר, והלא לאחר מכן תשאר כעורה, וצ"ע].
עוד יש ללמוד מדברי היעב"ץ שמותר לאשה לצבוע עצמה להראות צעירה אם היא בת בנים, ומתוך זה אנו מבינים שאין בזה מקח טעות.
וכעין זה יש ללמוד מתשובת החת"ס [ח"ו סימן מז] וז"ל: נידון הבחור שנתקשר בקשר שידוכים עם בת… ומיאן הבחור והיה ביניהם קטטות ומריבות… וכעת מכתב שלוח אלי המעיד דהבתולה היא לעת עתה יותר מבת ארבעים ואינה ראויה להוליד… אחר החקירה שחקרתי ע"י החקוק במצבת אבן העומדת על קבר זקינה אם אמה, שנפטרה ביום י' אדר תקנ"ד והבת נולדה אחרי מותה, ונקראת על שמה, ואם כן אין לבת לעת עתה מ"א שנים. ונמצא בתחלת הקשר שהוא קרוב לשלש שנים עדיין היתה ראויה לפריה ורביה, ומחמת שעיגן כלתו נזדקנה, ומבואר בב"ב [קיט, ב] שאם לא נשאת קודם מ' שנה שוב אינה יולדת וכו', ע"ש. [חשוקי חמד ב"מ ס, א].
