הובא בחשוקי חמד מעשה באדם שהיו לו כמה בנים, וכולם עזרו לו במפעל שלו, בן אחד למד בכולל בהתמדה, מספר פעמים ביקש האבא מבנו שיבוא למפעל רק לזמן מועט כל יום כדי לעזור לו, והבן נפשו חשקה בתורה וסירב, האחים יעצו לאבא והסיתו אותו שיכתוב את המפעל על שמם, והבן שלא עוזר, לא יקבל כלום. האב היה מאד בצער על דברי ההסתה, ורשם את כל המפעל על שמו של הבן הת"ח. האם עשה כדין.
והשיב בעל החשוקי חמד דמובא במדרש [בראשית רבה פרשה מב] מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס שהיו אחיו חורשים במישור והוא חורש בהר, ונפלה פרתו ונשברה. אמר להם לטובתי נשברה פרתי, ברח והלך לו אצל רבן יוחנן בן זכאי והיה אוכל קוזזות אדמה, עד שעשה פיו ריח רע. הלכו ואמרו לרבן יוחנן בן זכאי ריח פיו של רבי אליעזר קשה לו. אמר לו כשם שהבאיש ריח פיך על התורה, כך יהיה ריח תלמודך הולך מסוף העולם ועד סופו. לאחר ימים עלה אביו לנדותו מנכסיו, ומצאו יושב ודורש וגדולי מדינתו יושבים לפניו בן ציצית הכסת ונקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע. ומצאו יושב ודורש הפסוק הזה… אמר לו אביו בני לא עליתי לכאן אלא לנדותך מנכסי, עכשיו הרי כל נכסי נתונים לך מתנה. אמר הרי הם עלי חרם ואיני אלא שוה בם לאחי, עכ"ל.
וכתב היפה תאר: כל נכסי נתונים, אף על גב דאמרינן לא תהוי באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לזכאה, שמא שאני הכא דהוה תלמיד חכם. א"נ דבמתנה דזכי מחיים לית לן בה. ומ"מ רבי אליעזר לא קבל, שלא לאכול הנאות מדברי תורה. ולפי מ"ש בפרקי דרבי אליעזר שאחיו יעצו את אביו לנדותו מנכסיו, ניחא לעשות להם כאשר זממו, עכ"ל.
והקשה השדי חמד [ח"ד עמ' 34 מערכת הלמ"ד כלל ג' אות חי"ת] על דברי היפה תאר, וז"ל: ואין נראה לדעתי הקצרה שיהיה הדין כן, דהא טעמא דשמואל הוא משום דילמא מברא בישא נפיק זרעא מעליא, ואם המעליל חטא אלה הצאן מה עשו. ומה גם דלפי הנראה אין האחים אשמים כל כך, כי המה חשבו על ר' אליעזר שלא היה אוהב את המלאכה ובהפקירא ניחא ליה, ואף אם ראוי לקנסם על זה אבל לא להעביר מהם הנחלה לגמרי, יעו"ש. הרי שאע"פ שהבנים זממו לקחת ממנו את הירושה, בכל זאת אין לנשלם, דלמא נפיק מהם זרעא מעליא, ואין להפסידם, ונראה שה"ה בעניינו. עכת"ד.
ובשו"ת יביע אומר [ח"ח חו"מ סימן ט] נשאל בכיוצא בזה והעלה בהאי לישנא: המורם מכל האמור שאם כותב בצוואה שרוב הנכסים שלו ינתנו לבנו שהוא תלמיד חכם, ושאר נכסיו לשאר היורשים שפיר דמי, מטעם ספק ספיקא, שמא הלכה כדברי הגאון מהר"ש יפה והגאון הנצי"ב וסיעתם שאם כותב לת"ח אין בזה משום אעבורי אחסנתא, דעשה דכבוד תורה עדיף, וכ"ש אם הת"ח דחיקא ליה שעתא, ונמצא במצוקה כלכלית, וע"י צוואה זו יוצא למרחב, ומתאפשר לו לעסוק בתורה מתוך נחת.
ואת"ל שהלכה כדברי הרב בני חיי וסיעתו ע"פ סתמות דברי הרמב"ם והטוש"ע שאפילו לת"ח אסור משום אעבורי אחסנתא, שמא הלכה כהכנה"ג וסיעתו שאם ריבה לאחד ומיעט לאחר שפיר דמי, וכמ"ש הרשב"ץ בשם העיטור דבשייר ארבעה זוזי יש להקל. ולא דמי לההיא דכתובות [נג א] בכותב רוב נכסיו לבתו דהוי אעבורי אחסנתא, דשאני התם שאין הבת יורשת כלל, משא"כ המעביר רוב נכסיו לבנו שהוא יורש בין היורשים, י"ל דליכא משום אעבורי אחסנתא.
וכל זה בצוואת שכיב מרע, אבל אם נותן במתנת בריא, לדעת רבים מהפוסקים יכול לתת כפי ראות עיניו, שיכול אדם לעשות בשלו כל מה שירצה, ולא שייך בזה משום איסור אעבורי אחסנתא, וכדאים הם לסמוך עליהם כשמשייר חלק הגון מנכסיו לשאר יורשים, עכ"ל.
הרוצה להעביר את כל נחלתו לבן הת"ח כיון שיש לו עוד בן מחלל שבת
בשו"ת יביע אומר [שם סימן י] נשאל באדם שיש לו שני בנים, האחד חכם שתורתו אומנותו, ובתורתו יהגה יומם ולילה, והאחר מחלל שבת בפרהסיא ובוזה דבר ה', האם רשאי האב לכתוב צוואה שבנו החכם יירש כל נכסיו, או שמא יש בזה איסור משום אעבורי אחסנתא.
והעלה הרב שמעיקר הדין אין כל חשש איסור בהעברת הנחלה מהבן שהוא מחלל שבת בפרהסיא ועובר על איסורי תורה, לטובת הבן החכם שתורתו אומנותו. ומ"מ החכם עיניו בראשו להתנהג במתינות לבל ידחה אבן אחר הנופל, אולי יש תקוה שיחזור למוטב, ושב ורפא לו. וסיים דאולי יש לעשות כפי שכתב בשו"ת צור יעקב ח"ב [סימן כד] שיפקיד חלק מן הירושה בידי אדם נאמן, בתנאי גמור כתנאי בני גד ובני ראובן, שאם אח"כ יחזור הבן בתשובה, או שיהיה לו זרעא מעליא, יקבל חלק הירושה שלו, ואם לאו יתננו לבנו החכם, או לצדקה.
