ש להקל בהפסד מרובה. ע' בשו"ע ס' צ"א סעיף ד:
לא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה, אלא בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורים. כגון כזית חלב שנבלע בחתיכה, ואין בה ששים לבטלו, ונאסרה, ואחר כך בישלה עם אחרות, אין צריך אלא ששים כדי כזית חלב, ואז אפילו חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת. הגה: (יג) וי"א דאמרינן בכל האיסורים חתיכה נעשית נבילה (תוס' וסמ"ק וסמ"ג ומרדכי והאחרונים). וכן המנהג פשוט, (יד) ואין לשנות. ודוקא אם האיסור דבוק בחתיכת היתר, או שהחתיכה כולה חוץ לרוטב ונפל עליה איסור, אבל אם מקצת החתיכה תוך הרוטב, ואין האיסור דבוק בו, לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה ומצטרף כל הקדירה לבטל האיסור. ומכל מקום יש להחמיר לאסור אותה חתיכה (ארוך כלל כ"ח). וכל זה בשאר איסורים, אבל בבשר בחלב, אעפ"י שאין האיסור דבוק, ומקצת החתיכה תוך הרוטב, אמרינן חתיכה נעשית נבילה. יש אומרים דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אם (טו) נתערב איסור לח בהיתר לח, ואחר כך נתערב הכל בהיתר אחר, ואין צריכים רק ששים נגד האיסור שנפל (מרדכי פכ"ה בשם רשב"א ור"ן בשם ראב"ד). ויש לסמוך על זה בשאר איסורים, לצורך הפסד גדול, אבל לא בבשר וחלב. (טז) ואם נתערב יבש ביבש, לא אמרינן בשום איסור חתיכה נעשית נבילה. וע"ל סימן צ"ט מדין חתיכה נעשית נבילה. כלי הנאסר מבליעת איסור, לא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבלה, ולא בעינן ס' רק נגד האיסור שבלע (מרדכי פג"ה וע"ל סימן צ"ח)
נחלקו רבותינו ראשונים גם אחרונים האם בכל האיסורים אנו אומרים חתיכה נעשית נבילה או רק בבשר בחלב. דעת ר"ת דאמרינן חנ"נ בכל האיסורים ולא רק בבשר בחלב, וכ"פ הסמ"ג, הסמ"ק, הר"ן התוס' בשם רבינו יהודה בשם ר"י. מאידך, שיטת רבינו אפרים דרק בבשר בחלב אמרינן חנ"נ כיון שכל אחד הוא היתר בפני עצמו וכשנתבשלו יחד נאסרו. וכן דעת הרמב"ם, הרשב"א, הרמב"ן, והרא"ש, וכך פסק השו"ע, ואילו הרמ"א פסק כר"ת ודעימיה.
והנה רבינו הפרי חדש [ס"ק יד] קילס את פסק הרמ"א ונקט שכן עיקר בש"ס כר"ת ודעימיה, ודלא כהשו"ע ודעימיה שנמשך אחר רבינו אפרים. וטענתו דהפר"ח דמכולם נעלם סוגיא בירושלמי [ערלה] דמוכח שם כר"ת, ושהיא ראייה מכרעת שאין להרהר אחריה.
אולם, רבינו הפרי תואר [ס"ק יא] דחה דברי הפר"ח בשתי ידיים, וכתב שגדולי הפוסקים נקטו דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים ובכללם הרמב"ם ודעימיה כנ"ל. ומש"כ הפר"ח דנעלם מכולם דברי הירושלמי השיב הפרי תואר דמוכח מהש"ס דילן "דפעמים שאתה מתעלם". וכן בספר שולחן גבוה [ס"ק טו'] פסק כמרן ודלא כהפר"ח. וכ"פ הזבחי צדק והכה"ח [ס"ק כב] שכן מנהג הספרדים כפסק השו"ע. וכ"כ בספר חידושי דינים.
הט"ז [ס"ק יא] כתב דמבואר באיסור והיתר [כלל כד] דאפילו באיסור דרבנן אמרינן חנ"נ, ושכן דעת הרשב"א כפי שהובא בסימן צ' [ס"ק ד], וחולק על הרמב"ם הסובר דלא אמרינן חנ"נ באיסור דרבנן.
בדעת מרן השו"ע נחלקו אחרונים האם דעתו דאמרינן חנ"נ בדרבנן או לא. הפר"ח [ס"ק יז] כתב להוכיח דדעת מרן בסימן צ' ס"א מדפסק כדעת הרמב"ם גבי כחל שנפל לפחות מששים וחזר ונפל לנ"ט דמצטרף לשער בששים, מוכח דלא אמרינן חנ"נ בדרבנן.
ואילו בספר קהלת יהודה [סימן צב] כתב להוכיח דדעת מרן דאמרינן חנ"נ אף בדרבנן מהא דכתב הב"י בסימן ק'. וכ"כ ערך השולחן [ס"ק ו]. מיהו, היות ודעת מרן בלאו הכי דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר בחלב נמצא שנפק"מ בכל הנ"ל הוא רק בבשר עוף בחלב או בשר חיה בחלב. (ויתכן אף בכחל). ובכה"ח [ס"ק כג] כתב שיש להחמיר כדעת האוסרים חנ"נ גם בדרבנן, ורק בהפסד מרובה או שעת הדחק או לכבוד שבת שא"א להכין אחר יש להקל ע"ש.
ומיהו, בשו"ת אור לציון [שם ה"ב] הביא דברי כה"ח ודעימיה והסיק לדינא שאין אומרים חנ"נ באיסור דרבנן, ולכן אם היתה תערובת של בשר עוף בחלב ולא היה שישים, מותר להוסיף על התערובת עד שיהא שישים כנגד האיסור. וכ"כ בקיצור ילקו"י [ח"ב סימן צ' סט"ו].
כתב הש"ך [ס"ק טז] דלענין מליחה האם אומרים בו חנ"נ, מובא בשם התורת חטאת דיש להתיר לצורך הפסד גדול או לעני בדבר חשוב. ובהגהות הדגול מרבבה כתב דמוכח בסימן קה' ס"ט דאמרינן בכל גוונא חנ"נ גם במליחה. ובכה"ח [סימן קה' ס"ק קיד] כתב דלדעת מרן השו"ע לא אמרינן חנ"נ במליחה אפילו בהפסד מועט.
הפמ"ג [משבצות זהב ס"ק ב] כתב דאמרינן בכבוש חנ"נ אף בהפסד מרובה. וכ"כ בשפתי דעת [ס"ק ל]. ובגר"א בסימן קה' [ס"ק ח] כתב דכבוש בשאר איסורים הוא מן התורה. ואילו בבשר בחלב מותר מהתורה כבוש, ואינו אסור אלא מדרבנן. ולפ"ז הדבר תלוי כפי שאמרנו לעיל בדעת מרן אם אומרים חנ"נ בדרבנן. ומסקנת כה"ח שיש להקל בהפסד מרובה.
