אם בלעת לא צריך תשובה נחלקו הפוסקים מה הדין באדם שבתוך שש שעות לאכילת בשר שכח וברך על מאכל חלבי, האם מותר לו לטעום מהמאכל כדי שלא תהא ברכתו, ברכה לבטלה.
בספר זכור לאברהם, והזבחי צדק פסקו שיבלע מעט ומ"מ לא ימשיך אכילתו, שהתירו לבלוע מעט משום שלא תהה ברכתו לבטלה שזהו איסור דאורייתא להרבה פוסקים, בפרט לדעת הרמב"ם שאיסור ברכה לבטלה הוא מן התורה, משא"כ אכילת חלב בתוך שש שעות דרבנן הוא. וכן פסק בשו"ת ביחוה דעת [ח"ד סימן מא'], והעתיקו בספר חידושי דינים.
אולם, בשו"ת אור לציון [שם פי"ט הי"א] פסק בכה"ג שלא יטעם, ונימק טעמו משתי סיבות, דאפשר שהאוכל חלב בתוך שש שעות לבשר עובר על איסור נדר מן התורה, דכיון שנהג להמתין שש שעות לפחות ג' פעמים, הרי נתפס הדבר אצלו בתורת נדר, כמבואר בשו"ע [יו"ד סימן ריד' ס"א] שהרגיל בדבר לאיסור, הוי כאילו קיבלו בנדר. ועוד, דגם לדעת הרמב"ם [הלכות ברכות פ"א הלכה טו] אינו עובר על איסור תורה, שהרי כאן בשעה שבירך לא היתה דעתו לברך ברכה לבטלה אלא לאכול, אלא שכעת הוא מנוע מלאכול היות ונתברר לו שהוא בתוך שש שעות לאכילת בשר. ע"ש.
ולא זכיתי להבין דברי קודשו של האל"צ, דהא לגבי מש"כ בענין נדר, הובא בפת"ש [ס"ק א] משמיה דהדגול מרבבה דלענין מי שצריך התרת נדר בפני ג' אינו אלא שרוצה לחזור לגמרי ושלא לשוב למנהגו לעולם ולכך צריך התרה, אבל אם אירע לו איזה מיחוש ורוצה לאכול היום ושוב לעתיד חוזר למנהגו א"צ התרה ע"ש.
והרי בנד"ד אינו עובר על הנדר כיון שהוא ממשיך להחמיר ולמתין לאחר מכן שש שעות בין בשר לחלב, ורק עתה שנכשל הוא רוצה להציל עצמו מברכה לבטלה, ואינו עובר על הנדר. וכן מאן לימא לן דכוונת הרמב"ם שברכה לבטלה היא רק באופן שדעתו לברך ברכה לבטלה, הלא כתב שכל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא. והרי שבפשטות מדובר ג"כ על אדם שבירך בטעות ברכה שאינה צריכה ולא היתה לו שום כוונה לברכה לבטלה, ואפילו הכי עובר איסור עכ"פ בשוגג. וצל"ע.
ומ"מ, בדעת קדושים [ס"ק ב' וכן במקדש מעט] פסק שאם טעה וברך על מאכל חלבי בתוך שש שעות יכול אף להמשיך באכילתו, וגם אין צריך להתענות על שגגתו כי אין זה בגדר אכילת איסור. ובספר הליכות עולם [ח"א עמ' כט'] כתב דבכף החיים [ס"ק ח] העתיק את דברי הדעת קדושים הנ"ל בשתיקה ונראה שמסכים לדבריו.
והגרע"י זצ"ל [שם] תמה על הכה"ח, באומרו 'שאיך לא שם לבו שאין להביא כאן ראיה כלל מדברי הדעת קדושים, שהוא מהאשכנזים היוצאים ביד רמ"א, שהרמ"א בהגה הגיה ע"ד מרן בזה"ל: וי"א שא"צ להמתין שש שעות אלא מיד שסילק השלחן ובירך בהמ"ז מותר לאכול גבינה ע"י קינוח והדחה, והמנהג במדינות אלו להמתין שעה אחת אחר אכילת בשר, ואח"כ אוכלים גבינה וכו'. ורק שיש מדקדקים להמתין שש שעות בין אכילת בשר לגבינה'. ע"ש. וע"פ זה כתב הדעת קדושים מה שכתב, משא"כ לדידן שאנו מעדות המזרח ומבני ספרד שקבלנו עלינו הוראות הרמב"ם ומרן, דמדינא צריך להמתין שש שעות בין בשר לגבינה, בודאי שאם שכח ואכל גבינה בתוך שש שעות של אכילת בשר, מיד שנזכר צריך להפסיק סעודתו, וכי מי שאכל שום וריחו נודף, יאכל עוד שום ויהיה ריחו נודף יותר [שבת לא, ב], וגם צריך כפרה על שגגתו. עכ"ל. והנה, היה מי שרצה לומר דאין זו כוונת הדעת קדושים דז"ל: ואם התחיל לאכול בתוכם (כוונתו בתוך השש שעות מאכילת בשר התחיל לאכול חלב דעל זה סובב דיבור המתחיל בשו"ע) גומר, וכ"ש בספק. וכו'. ועכ"פ בשכחה אין צריך בכך תענית על כך ואף בהפלגה במדת חסידות, ואינו מכשול בסגנון מאכל איסור, כי אין בכך סגנון איסור כ"כ רק גדר. עכ"ל.
ואילו הגרע"י זצ"ל העתיק את לשון כה"ח בזה"ל: אם שכח והתחיל לאכול גבינה בתוך שש שעות אחר אכילת בשר, גומר סעודתו וא"צ להפסיק, ואין צריך כפרה על שגגתו, כי אין בכך סגנון אכילת איסור, רק גדר. עכ"ל. והמעיין בדעת קדושים ובכה"ח יראה שלא הזכירו "סעודתו" אלא רק "גומר".
ולפ"ז טענו דיש מקום לומר דכוונתם היא לגמור את מה שהכניס לפיו משום הפסד אוכלין ולא שיגמור את כל סעודתו דאז התמיה אכן רבתי היא, ובאו לאפוקי מדעת האומרים שאם כבר טעם מעט אזי יפלוט מה שבפיו שהרי בלאו הכי אין ברכתו לבטלה, אלא יגמור מה שבפיו משום הפסד אוכלין.
וכפי שמצאנו בשו"ע או"ח [סימן קעב ס"ב] במי שהכניס מאכל לתוך פיו ללא ברכה דנפסק בשו"ע שאם יוציא את המאכל מפיו ויהיה מאוס אזי יסלקו לצדדים ויברך. ואם זה משקה אזי יבלע ואם יש לו עוד מים יברך. רואים מכאן דבמים לא אמרינן שאם אין לו עוד מים שיפלוט אותם החוצה אלא ישתה אותם אפילו שלא ברך בתחילה. וה"ה דאפשר לומר דזו כוונת הדעת קדושים וכה"ח דכיון שכבר הכניס המאכל לפיו יגמור אותו, אבל אה"נ אינו צריך לסיים כל סעודתו דמאיזה טעם יורו דין כזה.
ומיהו, כ"ז דחוק דכיון שסיים דבריו באומרו "אין בכך סגנון אכילת איסור", מה לי גומר מה שבפיו מה לי שאר סעודתו הא בלאו הכי אין כאן סגנון אכילת איסור לשיטתיה. ובכל האחרונים שראיתי שהביאו דברי הדעת קדושים הבינו שגומר היינו סעודתו וכהבנת הגרע"י זצ"ל.
והתפלאתי שבספר ילקו"י [עמ' תל'] הביא דברי הדעת קדושים הנזכר שאין צריך להתענות ולכפר על שגגתו, ולא ציין למה שכתב אביו הגרע"י זצ"ל בהליכות עולם: 'שילך אצל חכם שיורה לו דרך תשובה', דבוודאי משמע מדבריו שצריך איזו כפרה מסויימת ולא לפוטרו בלא כלום. (ואולי כוונת הילקו"י הייתה רק על התענית אבל אה"נ שיש לו לילך אצל החכם וכו'). ועתה הראוני שבקיצור ילקו"י החדש חזר בו והביא דברי אביו 'שילך אצל חכם' וכו'. ע"ש.
ובאותו ענין, ה"ה ביום תענית מי ששכח וברך על דבר מאכל, דינו שיטעם מעט בכדי שלא תהה ברכתו לבטלה, חוץ מיום הכיפורים. אולם, מי שברך על מאכל אסור אפילו מדרבנן, כגון בישולי גויים וכדומה וכ"ש נבלות וטרפות יש להחמיר בזה ולא יטעום דבר, ויאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וכן מי שברך על דבר מאכל או משקה קודם שיבדיל. וכן אם בירך על בשר בראש חודש אב אם יטעם מעט או לא. כל זה תלוי בפלוגתא דהרמב"ם [שו"ת פאר הדור סימן קה'] והתוס' אם ברכה לבטלה איסור דאורייתא או דרבנן, יעוין בזה בגמ' ברכות [לג, א]. בשו"ע פסק כדברי הרמב"ם, ולכן יטעם קצת בכדי שלא יעבור איסור דאורייתא של ברכה לבטלה.
אמנם, הגאון ר' שמעון לוי זצ"ל והגאון ר' בן ציון אבא שאול זצ"ל פסקו, שעדיף שלא יטעום בכל גוונא והוא הדין בתענית. והגאון הרב שמעון לוי זצ"ל החמיר אף באחד שברך על מאכל לפני תפילת שחרית, וטען שזה גובל באיסור תורה לכמה פוסקים אם יאכל, דהא כתיב "לא תאכלו על הדם" [פ' קדושים פי"ט פכ"ו] ואין זה אסמכתא לשיטתם אלא לימוד גמור, וא"כ לא יטעם דבר.
וטעמם הוא משום שמה שבירך בתחילה היה בשוגג ולא הייתה כוונתו לברך ברכה לבטלה. משא"כ אם נאמר לו עתה לאכול דבר אסור או בזמן תענית בכדי להציל עצמו מברכה לבטלה, הרי דבזה הוא עושה איסור בקום עשה, וא"כ מנא לן להקל בכה"ג, דבשלמא שבירך בטעות הרי היה שוגג, משא"כ אם נאמר לו לטעום, עובר על איסור בקום עשה וגרע טפי. ולדינא דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד.
