אנו ידון בכל אחד בפני עצמו.
מה הדין בכסף של האב המופקד ביד אחרים
לאור הפסק בשו"ע נמצא שכל פקדון שהשאיר האב אצל אחרים בין אם הוא מעות או שאר חפצים, הבכור נוטל בהם פי שנים, שכל מקום שנמצא הפקדון שם בעליו עליו. [עיין פת"ח פ"ה סעיף לה'].
וכ"כ המאירי ששכירות וחכירות כעין פקדון הם. ואפילו לדעת הרמ"א שהביא יש חולקין, ביאר הגרעק"א [על הדף] דה"מ בפרה מושכרת אין הבכור נוטל פי שנים או אם ילדה אין הבכור נוטל פי שנים בולד, אבל בפרה הרועה באפר ונתפטמה נוטל הבכור פי שנים. ולפ"ז לא נחלקו מרן והרמ"א בגוף הפקדון שנוטל הבכור פי שנים, ולכן גם בנידון שלנו הרמ"א מודה שנוטל הבכור פי שנים בגוף הפקדונות שהשאיר אביהם ביד אחרים.
האם בכור מקבל פי שנים מדמי שכירות הבהמה
מבואר בגמ' ב"ב [קכג, ב] תנו רבנן, הבכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה, ובמוקדשין, ובשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן. כיצד, הניח להן אביהן פרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים, או שהיתה רועה באפר וילדה, בכור נוטל פי שנים.
ובהמשך הגמ' שם [קכד, א] שאלו מי אמר את הברייתא הנ"ל ותירצו – רבי היא, דתניא וכו' בשבח שהשביחו נכסים אחר מיתת אביהם וכו', אמר רב פפא דיקלא ואלים ארעא ואסיק שירטון, כ"ע לא פליגי דשקיל וכו'. ונחלקו הפוסקים בביאור סוגיא זו.
דעת הרמב"ם [פ"ג מנחלות ה"ב] שהלכה כברייתא זו, שהבכור נוטל פי שנים בפרה מושכרת. ומה שאמרו בגמ' רבי היא, קושיא היא, דהא קיי"ל הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו, וא"כ כיון שחלקו רבנן על רבי בזה, לכאורה אין הלכה כרבי. ודברי רב פפא תירוץ לזה, שכל שבחא דממילא לכו"ע בכור נוטל פי שנים, ושבח הפרה המושכרת והמוחכרת שבחא דממילא, כדיקלא ואלים ארעא ואסיק שירטון, והלכך אף לרבנן בכור נוטל פי שנים. וכן פסק השו"ע [כאן], שהבכור נוטל פ"ש בפרה מושכרת.
אמנם, דעת הרא"ש והטור, שאין לדמות ארעא ואלים שהוא שבח מגוף הקרקע שביד היורשים, לפרה מושכרת לאחרים, ובזה לא דיבר רב פפא, אלא הדבר תלוי במחלוקת רבי ורבנן, וקי"ל כרבנן. וא"כ אין הבכור נוטל פי שנים בפרה מושכרת. וכ"פ הרמ"א שם.
ובדעת הרמב"ם והשו"ע שבכור נוטל בפרה שכורה נחלקו אחרונים. דעת הלח"מ [שם], שלא רק בשבח גוף הפרה כוולדות ופיטום נוטל הבכור, אלא גם בדמי השכירות שהשכיר האב את הפרה בחייו, נוטל פי שנים. וכן דעת הרשב"ם [קכד, א ד"ה אף מוחכרת] שהנידון הוא גם בשכר על הפרה, שהבכור נוטל בו פ"ש. אמנם, בסמ"ע משמע שרק בשבח שבגוף הפרה המושכרת נוטל ולא בדמי שכרה. והקצות החושן [שם ס"ק ב] כתב שע"כ צ"ל כמ"ש הסמ"ע, שהרי דמי השכירות כמלוה הם, ודעת הרמב"ם היא שמלוה אפילו בשטר אין בכור נוטל פ"ש. והנתיבות [שם ס"ק א] ג"כ העלה מטעם אחר שאין הבכור נוטל בדמי השכירות. ועיין עוד בפת"ח [פ"ב הערה פד] שג"כ התקשה בדברי הלחם משנה, ומה שתירץ שם.
וברבינו יונה [ב"ב שם] כתב, שבדמי השכירות שהתחייב השוכר בחיי האב אין הבכור נוטל, דהוי מלוה, ואולי אף כריבית שאינו מוחזק אלא ראוי. אבל בדמי שכירות הפרה הבאים אחר מיתת האב, ודאי נוטל הבכור פי שנים, שזה כשאר שבחא דממילא שנוטל בו הבכור פ"ש. כגון, שהשכירה האב לשנה ומת באמצע השנה, שעד מותו הדמים ראוי, ומשעת מותו הדמים מוחזק. [דף על הדף].
האם בכור מקבל פי שנים מדמי שכירות של דירה שהשאיר אביהם
לאור האמור לעיל הובא בספר דף על הדף דבקובץ הישר והטוב [חלק א' עמ' צ"ז] דן בשאלה מצויה ביותר: יורשים שהניח להם אביהם דירה מושכרת, ומת באמצע זמן השכירות, אם נוטל הבכור פי שנים בדמי השכירות. והנה לדעת הרא"ש והרמ"א ששבח פרה מושכרת ראוי הוא ולא מוחזק, ודאי שאין היורש נוטל.
אמנם, לדעת הרמב"ם יש לדון, שלכאורה למתבאר לעיל, לדעת הקצות והנתיבות אין הבכור נוטל בדמי שכירות רק בגוף הפרה, אבל לדעת הלח"מ נוטל גם דמי השכירות. ולפי מש"כ רבינו יונה נמצא, שדמי השכירות שעלו עד מיתת האב ראוי הם ואין הבכור נוטל, אבל דמי השכירות משעת מיתת האב, מוחזק הוא, כאילו עתה הם משכירים הבית והבכור נוטל פ"ש.
אמנם, המאירי בסוגיא שם כתב באורך, שיתכן שאף הסוברים שבדמי שכירות הפרה אין הבכור נוטל דהוי ראוי, מ"מ בדמי שכירות קרקע נוטל, שהפרה וכל בעלי חיים שבני תמותה הם ה"ז ראוי, אבל בשכירות קרקע שבח מוחזק הוא.
ולפ"ז, יש מקום לומר שאף להרא"ש והרמ"א, בשכירות בתים יודו שהבכור נוטל פי שנים בדמי השכירות. [יעוין עוד בפת"ח שם הערה פה' מש"כ בשם המאירי]. ועכ"פ מידי ספק לא יצאנו, אלא שנחלקו הפוסקים בספק הנוגע לחלק בכורה כספק מוחזק או ראוי, דעת הנתיבות [ס"ק ט] שחלק בכורה חוב הוא על היורשים ליתנו לבכור, ובמקום ספק הרי זה כאיני יודע אם נתחייבתי, והמוציא מחברו עליו הראיה, ופטורים הפשוטים שנידונים כמוחזקים ואין הבכור נוטל רק כפשוט. אמנם, דעת השער משפט [שם] לצדד, שאין הפשוטים מוחזקים לעומת הבכור, וה"ז כספק בממון ששניהם מוחזקים, כשנים אוחזים בטלית שדינם יחלוקו. וא"כ יש לראות לפשר ביניהם. מיהו, אם השכירו הדירה אחר פטירת האב, נראה ודאי שהבכור נוטל פי שנים. וכן העלה בפתחי חושן [שם הערה מא']. ע"ש.
