אם כבר שילם למוכר או נותן השירות אינו יכול להוציא מידו, כמבואר כ"ז בשו"ע [חו"מ סימן רסד' ס"ח]. ואם עדיין לא שילם, אין למוכר אלא שכרו האמיתי ותו לא. מצוי שאנשים נמצאים תחת לחץ או דוחק כל שהוא, ואין להם זמן לעמוד ולהתמקח עם המוכר העומד לפניהם ומציע את הפריט שצריכים לו כעת במחיר שאינו שווה למחיר השוק, אך מחמת דוחק השעה או המצב בו נמצאים, מסכימים באותה שעה למחיר הגבוה ומשלמים בלית ברירה, מיהו, לאחר שעברה לה שעת הדחק, חוזר הלוקח על המוכר ודורש דמי הונאתו בחזרה, ויש לעיין האם יש ממש בדברי הלוקח או שמא כיון שהסכים בתחילה לשלם לפי המחיר הגבוה, הרי זה סבר וקיבל ואין בדבריו כלום.
הנה, מובא בשו"ע [חו"מ סימן רכז' ס"ב] בזה"ל: כמה תהיה האונאה ויהיה חייב להשיב, שתות בשוה. כיצד, הרי שמכר שוה שש בחמש או שוה שבע בשש, או שוה חמש בשש, או שוה שש בשבע, הרי זה אונאה ונקנה המקח, וחייב המאנה לשלם האונאה ולהחזירה כולה למתאנה. ע"כ.
מבואר בשו"ע הנ"ל דבכל מקום שנתאנה הלוקח ביותר משתות הרי הוא חוזר על המוכר, והלה חייב להשיב לו הונאתו.
ברם, בנד"ד יש לעיין האם ג"כ יש מקום לחייב את המוכר להשיב את האונאה, כיון שטענה בפיו – 'הלוקח סבר וקיבל'!
הנה, בקצות החושן [ס"ק א] הביא דברי הריטב"א בקידושין [ח, א] גבי רב כהנא (היה כהן) שנטל עבור פדיון הבן סודר לראשו במקום חשמעון סלעים שהיה אמור לקבל עבור הפדיון כנהוג אע"ג שהיה (הסודר) שוה פחות, ודייק מזה דכל היכא שהמוכר חפץ לחבירו בשיתא ובשוק לא שוה אלא חשמעון, אי להאי לוקח שוה שיתא אין בו משום אונאה דבתר דידיה אזלינן, כי היכי דחשבינן ליה הכי שוה חמש סלעים. אמנם, אם החפץ נמכר בשש אבל ללוקח לא שוה כי אם פחות, אלא מפני שהוא דחוק בדבר שילם שש, הא ודאי קציצה מתוך הדחק לא שמיה קציצה, ואפילו נתן לו הדמים חוזר וגובה אותו ממנו.
והכי מוכח ביבמות [קו, א] דאמרי בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה, אתא לקמיה דאביי ואמר ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, לבתר דחלץ לה אמר לה אביי זיל הב ליה כו', ואמר ליה רב פפא ולימא ליה משטה אני בך, מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין ואמר ליה טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו וכו', מה שקצצה עמו לתת לו שכר החליצה מאתים זוז הוי קציצה מתוך הדחק ואינה חייבת בו, ומכאן ללוקח סמנין (תרופות) הרבה בדמים יקרים מפני חולי הדוחק דלא מחייב אלא בדמיהן, וכן כל כיוצא בזה עכת"ד. והקשה קצוה"ח על דברי הריטב"א במה שכתב דהיכא דשוה להאי לוקח שיתא אזלינן בתר דידיה, מהא דקי"ל [בסימן רכז' סעיף ט"ו] דאפילו במרגליות ושאר דברים שאדם רוצה לזווגן יש לו אונאה, ומשמע דאפילו הלוקח גופיה צריך לו.
וכן מה שכתב הריטב"א דבקציצה מתוך הדחק דאפילו נתן לו דמים חוזר וגובה ממנו, לא קי"ל הכי, שהרי נפסק בטול דינר והעבירני דאם כבר נתן אין מוציאין מידו, והוא בשו"ע סימן רס"ד [סעיף ח'], א"כ מכל שכן הכא, וכ"כ הרמ"א באה"ע [סימן קס"ט סעיף נ'] גבי חליצה ע"ש. ואפילו היכא דלא נתן מעות נראה דלא דמי מקח לשכירות (המעבורת), משום דשכירות אינו אלא בדיבור ויכול לומר משטה אני בך, אבל אם היה קניין, גם בטול דינר מחייב, ומקח הו"ל כקניין, ונשאר הקצות בצ"ע.
ומיהו, הרשב"א בתשובה [חלק אלף ר"מ, הובא בב"י בסימן רסד] הביא מעשה באשה שאינה רוצה להתייבם ע"י יבם שיש ספק על יחוסו, וגם הוא נשוי לגויה ואינה רוצה להכניס קטטה בתוך ביתה, והציעו לו חליצה תמורת מעות.
ופסק הרשב"א שלאחר החליצה אין צריך ליתן לאותו יבם כלום, והחליצה כשרה. ואפילו אם חייבה עצמה לשלם ע"י כתיבת שטר או אפילו עשתה עמו קניין, מ"מ פטורה מלשלם. אך אם עברה ושילמה לו אין מוציאין ממנו. וזה כדלא דברי הריטב"א הנ"ל, דלשיטתו נראה שאפילו אם עברה ושילמה, מוציאין מידו.
ובשו"ע [סימן רסד' ס"ח] לגבי מעבורת נפסק כדברי הרשב"א שאם כבר שילם אין מוציאין מידו.
העולה מכל האמור שחלוקים הפוסקים על דברי הריטב"א בתרתי, (למעט דברי נתה"מ דלפיו חלוקים על הריטב"א רק בחדא, שהרי העמיד דבריו שהלוקח יודע שהוא משלם יותר) חדא דלא אזלינן בתר לוקח באונאה אפילו אם לעצמו שוה יותר מהמחיר בשוק, ואידך דפסיקה ע"י הדחק לא שמא פסיקה. לאור האמור יש לדון בכמה דברים מעשיים:
א. ראובן היה בדרכו לכולל, ועבר ליד קיר שהיה בו מסמר שבלט החוצה ונקרע המכנס שלו באופן כזה שלא שייך היה להמשיך ללכת כך ברחוב, אולם למזלו של ראובן הוא היה בדיוק ליד חנות הלבשה ונכנס לשם במהרה. משראה המוכר את מצבו של ראובן הבין שהגיע לידו 'מציאה'! ראובן ביקש לקנות מכנסיים, אולם המוכר הפריז על המידה ונקב מחיר גדול יותר משתות ממחירו האמיתי של המכנס. בלית ברירה ראובן הוצרך לשלם עבור המכנסיים את המחיר שנקב המוכר ויצא לדרכו. למחרת ראובן חזר לחנות על מנת להחזיר את המכנסיים בטענת אונאה ופסיקה ע"י הדחק.
ב. תרופה שניתן להשיגה רק בבית מרקחת פלוני, וכיון שהרוקחים יודעים זאת הם מפריזים על המידה ומוכרים את התרופות במחיר יקר יותר מהשווי האמיתי. ופעמים שפלוני זקוק לאותה תרופה ושוה לו לשלם מחיר גבוה. ומעשה בא לידי באחד שהיה צריך לתרופה מיוחדת הנמכרת רק בבית מרקחת של קופה פלונית, והוא אינו מנוי בתור חבר באותה קופה ועל כן מפריזים הם במחיר, ושאלתו היא, האם מותר לו לומר לחבירו המנוי על אותה קופה לרכוש את התרופה עבורו במחיר מוזל והוא ישלם לו, מאשר שייגש בעצמו לאותה קופה ויצטרך לשלם דמים יקרים עבור אותה תרופה, היות ואינו שייך לאותה קופה.
ג. מי שדחוק להגיע לירושלים לפגישה חשובה בשעה מסויימת, וישנה מונית המוכנה להסיעו, אך דורש הנהג סכום כסף מופרז, היות ויודע על הדחיפות מצד הלקוח, מאידך, אין בנמצא מונית אחרת. האם יכול הנוסע בהגיעו לירושלים להשליך לעבר הנהג סכום כסף עבור הנסיעה כפי המקובל, ועל מה שסוכם בתחילה יאמר לו "משטה אני בך"!?
אכן, בכל האופנים הנ"ל, אם כבר שילם למוכר או נותן השירות אינו יכול להוציא מידו, כמבואר כ"ז בשו"ע [חו"מ סימן רסד' ס"ח]. ואם עדיין לא שילם, אין למוכר אלא שכרו האמיתי ותו לא.
אולם, במקרה ב', גבי תרופה מסויימת הנמצאת רק במקום פלוני, יתכן שבכה"ג י"ל את דברי הריטב"א ולפי נתה"מ הנ"ל שלאותו חולה שווה לשלם את הסכום הגבוה וחל המקח, אלא דכיון שהדבר שרוי במחולקת הפוסקים, אם הלוקח שילם כבר אין מוציאין מהמוכר.
