נראה שבית הספק הוא האם בזה שטבל שני כלים, החיל את הברכה על המצוה ושרי לדבר וממילא אין הפסק, או דילמא אין חלות לברכה על המצוה עד לאחר גמר כל טבילת הכלים. ולכאורה נראה דדבר זה תליא במח' ראשונים. דאיתא בטור (סי' תלב ס"א) בשם הרא"ש (פ"ק דפסחים סי' י) וז"ל, יש אומרים שאין לבודק לדבר עד שיגמור כל הבדיקה. ויש מוסיפין עוד לומר שאם שח בדברים שלא מעין הבדיקה שצריך לחזור ולברך. וכל זה איננו שווה לי, אלא שיש להיזהר שלא לדבר בין הברכה לתחילת הבדיקה. אבל משהתחיל לבדוק, לא הוי שיחה הפסק. מידי דהוה אישיבת סוכה וכאדם המדבר בתוך סעודתו דלא הוי שיחה הפסק להצריך לחזור ולברך על ישיבת סוכה וברכת 'המוציא'. ומיהו לכתחילה טוב להיזהר שלא לעסוק בשיחה בטלה עד שיגמור כל הבדיקה כדי שישים אל ליבו לבדוק בכל המקומות שמכניסין בו חמץ, עכ"ל. והנה סברת הי"א קמא שהביא הרא"ש, כתבה הר"ן (דף ד: מדפי הרי"ף ד"ה ומיהו) בשם רב האי גאון שכתב, ירושה לנו מאבותינו שלא ישיח עד שיגמור, כדי שלא יסיח דעתו כי כשהוא נמנע מן השיחה, ליבו מוכן למעשה. ובב"ח (שם) כתב דאיסור יש בזה, והוי כמי שמפסיק בין ישתבח ליוצר או באמצע הלל. ולענין ברכה, ודאי לא יחזור לברך, ע"ש (ולפ"ז מש"כ הר"ן בשם רב האי גאון שלא יצא יד"ח, דהיינו יד"ח בדיקה, אבל ברכה אין צריך לחזור ולברך, וצ"ל דהסברא דאף דאינה בדיקה מעליא, מיהא בדיקה איכא, ולכן לא צריך לחזור ולברך). ומש"כ הרא"ש 'יש מוסיפין' וכו', זוהי סברת הכל בו (סי' מח וסי' עג) בשם רב סעדיה גאון. וכ"כ המרדכי (סי' תקלו) בשם תשובת הגאונים והביא סברא זאת הר"ן (שם ד"ה ומי. והב"ח שם כתב בשם הכל בו דדעת רב האי גאון כסברת הרא"ש ולא כסברת הי"א וחולק בזה על הר"ן, ע"ש). ומש"כ הרא"ש וכל זה איננו שווה לי וכו', כתב הב"ח להסביר דהיינו שיהיה לו דין כמי שמדבר בין ישתבח ליוצר, ומכ"ש דלא כיש מוסיפין לחזור ולברך (ב"ח שם). וכד' הרא"ש כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רמד). וז"ל מרן בש"ע (סי' תלב ס"א) קודם שיתחיל לבדוק יברך, 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו על ביעור חמץ' ויזהר שלא ידבר בין הברכה לתחילת הבדיקה. וטוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה כדי שישים את ליבו לבדוק בכל המקומות שמכניסים בהם חמץ, ע"כ. וזה הוא כסברת הרא"ש דמצד הדין אין איסור הפסקה ורק כדי שישים ליבו לבדוק וכו', טוב שלא ידבר (וכ"כ הב"ח בהדיא וכדמוכח מד' הרא"ש). ולכאורה נראה מד' הרא"ש דהדין הוא רק הכא שצריך לבדוק היטב את החמץ וכדי שלא יסיח דעתו, טוב שלא ידבר עד גמר הבדיקה. משא"כ בנדו"ד שאין בעיה של היסח הדעת, יהא שרי לדבר אחר שהתחיל הברכה אפי' להמחמירים בבדיקת חמץ. אולם נראה מד' הרשב"א דאינו כך, אלא בכל מצוה הדין כן וכדמוכח מלשונו בתשובה שם, והא לך לשונו, אבל אחר התחלת המעשה או המצוה שברך עליה אינו הפסק ואינו חוזר, זכר לדבר ברכת הלחם לאחר שהתחיל לאכול שיכול להשיח. אלא שברכות שעל המצוה ראוי שלא להשיח עד גמר המצוה כקריאת התורה והמגילה (דהיינו בין הקורא ובין השומע) והבדיקה ושמיעת קול שופר וקריאת ההלל וכל כיוצ"ב. והסח, גוערין בו כדי שיכין ליבו למצוה וכו', עכ"ל. הא חזינן מדבריו שהדין הוא כן גם בשאר המצוות והיינו אפי' שאין נפקא מינא בהיסח הדעת, והיינו טעמא כדי שיכוין ליבו למצוה וצריך לומר שזהו חלק ממעשה המצוה שלא להסיח דעתו. וד' הרשב"א הובאו בטור (סי' תרצב ס"ב) ובב"י (שם) לענין קריאת המגילה. וכן מוכח מד' רבינו האי גאון שהביאו הר"ן. וכ"פ בש"ע (שם ס"ב). וכן יש להוכיח עוד מד' הש"ע (ס' קמ ס"ב) וז"ל, העומד לקרות בתורה ובירך ברכה שלפניה וקרא מקצת פסוקים ופסק ודיבר ד"ת או ד' חול, לא הוי הפסק ואינו צריך לחזור ולברך, ע"כ (עי' בב"י שם). ומוכח דלכתחילה אסור לו להפסיק ואפי' שכבר התחיל את המצוה וקרא שלושה פסוקים (כמש"כ המ"ב שם) והחיל את הברכה על המצוה (עי' ש"ע סי' קלז ס"ב). וה"ה בנדו"ד שאחר שברך 'על טבילת כלים' (דהדין כן כשטובל שני כלים ומעלה, וכמש"כ מרן ביו"ד סי' קכ ס"ב) דמצד הדין אין איסור הפסקה אחר שהחיל את הברכה על המצוה, ומ"מ טוב שלא יפסיק כדי שלא יסיח דעתו בדברים אחרים עד שיגמור כל המצוה (ובעיקר ד' מרן הש"ע בסי' תלא, עי' בט"ז שם ס"ק ג, ובמש"כ בב"ח שם בשם מהרש"ל ומה שהשיב שם ע"ד, ובשו"ת הר צבי להגרצ"פ פרנק זצ"ל הלכות פסח, סי' מה). ואחר הודיענו ה' כל זאת, יש להקשות מד' התוס' (חולין פז. ד"ה ומכסי) שכתבו להסתפק אם שח בן שחיטה לשחיטה האם צריך לחזור ולברך דומיא דתפלין דאם שח בן תש"י לתש"ר, או שמא אין צריך לחזור ולברך כמו באמצע סעודה שיכול לדבר ואין צריך לחזור ולברך. ושאני תפלין דב' מצוות של חובה הם, וכיון שהתחיל אין להפסיק, אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי שביק ליה הוי כשח באמצע הסעודה. והטור (יו"ד סי' יט ס"ה) והסמ"ג (עשין סד, קמד) בשם ספר התרומה (סי' לט) פסקו דלכתחילה אין לדבר בין שחיטה לשחיטה [ושם נחלקו הראשונים האם מי ששח צריך לחזור ולברך עי' בר"ן (כח: ד"ה ומודה) וברמב"ן (שם פו: ד"ה ומודה ר"י) ובה"ג (סי' סט הל' כיסוי הדם). ובראב"ד וברשב"א (תורת הבית הארוך) וברא"ש (פ"ו סי' ו) ועי' כל זה בב"י שם, ואכמ"ל]. ובש"ע (שם) הביא ב' הדעות הנ"ל (ועין בנו"כ שם). ומוכח דאפי' ששחט כמה בהמות לכאורה איכא איסור לדבר מצד הדין, וכמש"כ התוס' לדמות דין זה לשח בין תפלין לתפלין. ושמא יש לחלק דהתם דעתו בברכה על כל הבהמות כולן וכל בהמה באנפי נפשה היא, שהרי לא מברך, 'על השחיטות' אלא 'על השחיטה' ועל כרחך צריך לומר שכוונתו על כל בהמה ובהמה ולא נגמרת המצוה עד שישחוט כולן, משא"כ בנדו"ד בטבילת כלים שלשון הברכה הוא 'על טבילת כלים' ומיעוט רבים שניים, כבר יש חלות על הברכה במה שטבל שני כלים, וי"ל. וע"ע במ"ב (סי' ח ס"ק כח) ובשער הציון (שם ס"ק מ). וע"ע במ"ב (ס' תקצב ס"ק יג). שו"ר שיסוד זה מוכח לכאורה מד' הש"ע (סי' ח סי"ב), ודו"ק. זאת תורת העולה מן המדובר: לכתחילה אין לדבר עד שיגמור כל המצוה דהיינו כל טבילת הכלים שיש לפניו כדי שיכוין ליבו למצווה. אמנם לצורך הטבילה כגון שרוצה לבקש מחבירו שיביא לו כלים נוספים, שרי לדבר אחר שהחיל הברכה על המצווה. ובדיעבד שדיבר אפי' אחר שטבל כלי אחד נראה דאין צריך לחזור ולברך כיוון דסו"ס חלה הברכה והוי כמי שעלה לס"ת וברך ברכה שלפניה ודיבר אפי' אחר שקרא פסוק אחד דאין צריך לחזור ולברך וכמש"כ המ"ב (סי' קמ ס"ק ו) בשם הפמ"ג (שם א"א ס"ק ג). ומה עוד שכתב הפר"ח (סי' קכ ס"ק יא) על ד' הש"ע (שם בס"ב) דבדיעבד אם על כלים רבים בירך 'על טבילת כלי', וכן על כלי אחד בירך על טבילת כלים, יצא, דאכלים דעלמא קאי. וכ"כ הכנה"ג (הגהות ב"י אות ח) והזבחי צדק (שם ס"ק כב) והבא"ח (פ' מטות ש"ש אות ד). וכ"פ מרן פאר הדור הגר"ע יוסף זצוק"ל בספרו הליכות עולם (ח"ז עמ' רנד ס"ג וע"ש מש"כ עוד בזה בבאו'). ועי' בערוך השלחן (שם ס' כב) שכתב דאין קפידא בזה כמש"כ גדולי האחרונים והמנהג פשוט אצלינו לברך גם על כלי אחד 'על טבילת כלים' ע"ש. ולפי כל הנ"ל כשבירך 'על טבילת כלים' וטבל כלי אחד ודיבר, כיוון דבדיעבד חלה הברכה אפי' על כלי אחד, לא הוי הפסק. ואם דיבר בין הברכה לטבילה בדברים שאינם מצרכי הטבילה, צריך לחזור ולברך (כדמוכח מד' הש"ע סי' קסז ס"ו, ואכמ"ל).
