מרן בש"ע בסי' רפה (ס"א) כתב, אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בציבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פ' אותו השבוע, שניים מקרא ואחד תרגום אפי' עטרות ודיבון, ע"כ. ובמ"ב (שם ס"ק א) כתב היינו שלא יקדים לקרות קודם אותו שבוע וגם לא יאחר דצריך להשלים פרשיותיו עם הציבור, ע"כ [ובטעם שאין לקרוא כמה פרשיות ביחד לפני שיתחיל פ' של אותו שבוע, כתב ר' מנוח (פי"ג מהל' תפילה הכ"ג) כדי שלא תהיה קריאתו עראי וללא הבנה, כי אם יקרא כמה פרשיות יחד, יקצר בקריאתם ובהבנת פירושם, ע"ש. ויש שכתבו ע"פ תרומת הדשן (סי' כג) שטעם קריאת שמו"ת הוא כדי כדי שיהא רגיל במה שהציבור קורין, שמא יקראו לו לעלות לתורה ויצטרך לקרוא מתוך הספר. ולכן לא יועיל שיקדים או יאחר. ויש שהוכיחו מהש"ע סי' רפה (ס"ד) דלא ס"ל כד' תרומת הדשן, ואכמ"ל]. ובא"ר (סי' רפה ס"ק א) כתב בשם ספר סדר היום וז"ל, מצינו שהקפידו חכמים שאין לעבור בסוף הפרשה ואח"כ בתחילתה ואפי' פסוק המאוחר לקרוא אותו לפני המוקדם אינו יכול, נראה שאין הענין משום הבנה בלבד, אלא יש בו סוד, ע"ש. ואמנם ראיתי בספר קצות השלחן (בדה"ש סי' עב הע' ה) שכתב דבדיעבד אם הקדים פסוק או פרשה מאוחרת, יצא, דהחיוב להשלים פרשיותיו עם הציבור לא יהיה חמור יותר מהציבור עצמו שאם דילג הש"צ תיבה אחת בקריאת התורה, מוציאין ס"ת וקורין ג' פסוקים. וא"צ להתחיל ממקום שדילג ולהשלים הסדר כמבואר בסי' רפב. וה"נ בקריאת שמו"ת שיוצא באופן זה, ע"ש. שו"ר למרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו חזו"ע (שבת ח"א עמ' שב בבאו' ד"ה כתב) שהביא מש"כ הכנה"ג (סי' רפה בהגה"ט) בשם הרב סדר היום דלא יקרא פסוק המאוחר קודם המוקדם אלא יקרא הפסוקים כסדרם. וכ"כ הא"ר (סק"א). והמ"ב (ס"ק ו). והגר"ח נאה בס' קצות השלחן (בדה"ש סי' עב אות ה) כתב על זה, ומסתברא דהיינו לכתחילה אבל בדיעבד אם הקדים פסוק המאוחר או פרשה המאוחרת, יצא. וכ"כ המהרש"ם בדעת תורה (ר"ס רפה) שאם קרא למפרע, יצא. אולם רבינו דוד עראמה (פרק יג מהל' תפילה) כתב, שאם השלים הפרשה למפרע לא יצא, וראוי לחוש לדבריו, ע"כ ע"ש. וד' מרן זצוק"ל נראה פשוט דקאי על קריאה למפרע, אבל בפרט זה שאם הקדים הפרשה המאוחרת, יסכים לד' הרב קצות השלחן דמיהא בדיעבד יצא. וכ"כ בספר אשרי האיש (שבת, פי"א ה"ג) שאם הקדים שמו"ת קודם הזמן, יצא ידי חובה, ע"ש. ועי' בספר הליכות חיים (ח"א עמ' צד) מש"כ בשם הגר"ח קניבסקי שליט"א, וי"ל בזה וכדבק טוב אצרף מה שכתבתי בעבר בענין שמו"ת בתוספת נופך. בגמ' (ברכות ח.) מובא, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום. ועי' בבעל הטורים מש"כ בריש פ' שמות עה"פ "ואלה שמות" וכו'. ובש"ע (סי' רפה ס"א) כתב שחייב לקרוא שמו"ת. ואם כן הוא חיוב גמור ככל דיני הש"ע. ובגמ' (שם) מובא שיש בה גם מתן שכרה בצידה שזוכה לאריכות ימים ושנים. וראה בספר חסידים (סי' שא) שכתב, יהודי אחד לא היה קורא שניים מקרא ואחד תרגום שמאריכין לו ימיו ושנותיו כי אמר אני קץ בחיי, למה אקרא, א"ל החכם לא אמרו זה רק כנגד האוהבי חיים, אלא מעתה מה שכתוב אריכות ימים בכיבוד אב ואם (שמות כ, יב) ובמשקלות (דברים כה, טו) וכי בעבור זה יפטרו עמלים ומרי נפש שקצים בחייהם, אלא לא דיברה תורה התוכחות שמי שאינו חושש בהם יעשה מה שליבו חפץ ולא נאמרו הברכות על מי שאינו חושש בהם להיות פטור שאין זה דומה לשכיר יום שאדם יכול לומר, אם תעבדני בטוב אני אוסיף על שכרך והשכיר יכול לומר איני חפץ לעבוד לך ואיני חפץ בשכירותיך אלא לעבד קנין כספו דומה שאין העבד עושה תנאי לרבו. ועוד דומה לשורו וחמורו שנאמר (ישעיה א, ג) "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. ישראל לא ידע, עמי לא התבונן", כשם שעול הבעל עליהם, כך עול הקב"ה על בריותיו כמה שכתוב (שם שם יט) "אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו. ואם תמאנו ומריתם, חרב תאכלו", לפי שנתן רשות לעשות טוב ורע וחפץ שיעשו רצונו על מנת שלא לקבל פרס אלא כנגד האוהבים הנאות העולם והיראים מפני הפורעניות אמר הקב"ה עשו רצוני כדי שייטב לכם ולבניכם לעולם וד' תוכחות אם לא תעשו רצוני אבל כנגד העושים מאהבה לא אמר שכרם, כי אין קץ לשכרם, לכך יקרא אדם שניים מקרא ואחד תרגום לשם מי שאמר (שמות יג, ט) "למען תהיה תורת ה' בפיך". וכתיב (דברים ו, ז) "ודברת בם" וכתיב (שם ל, יד) "בפיך ובלבבך לעשותו" וכתיב (שמות כא, א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" וכתיב (דברים ד, מד) "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" וכתיב (שם לא, יט) "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם". ומ"מ הקב"ה יאריך ימיו ושנותיו ואל יסמוך על תנאי, שנאמר (דברים יח, יג) "תמים תהיה עם ה' אלהיך", ע"כ. וראה בספר מאמר מרדכי להגר"מ אליהו (שבת ח"א עמ' ס בבאו') שכתב שיש כאן מידה כנגד מידה שאם חושש שאמירת שמו"ת זה ביטול תורה, לא ידאג, כיון שמאריכים לו ימיו ושנותיו ובהם יזכה ללמוד עוד תורה, ע"כ. ולא ידענו מדוע אנשים נוטים לזלזל בהלכה זו (ואולי מרן הש"ע בכוונה קבעה בסי' רפה להורות כי הלכה זו 'רפה' מלשון רופפת בעיני העם וצריך לחזקה). וגם בני תורה שלומדים יומם וליל, חייבים בשניים מקרא ואחד תרגום וכמבואר בתשובת הגאונים (ליק, סי' ז) ובספר העיתים (עמ' רנג). וכ"פ בחזו"ע (שבת ח"א, עמ' ש). וע"ע במחזיק ברכה (סי' רפה ס"ק א). ועי' בספר מאמר מרדכי (שבת ח"א עמ' סא בבאו') שע"פ זה ביאר את הגמ' בברכות (ח:) אמר רבי יהושע לבניו, אשלימו פרשייכו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום. והיינו שר"י הזהיר את בניו דווקא על שניים מקרא ואחד תרגום כדי להוציא מדעתם שמא בני ישיבות פטורים מאמירת שמו"ת כיון שלומדים כל השבוע, ולכן הזהירם על כך, ע"ש. ועי' בהקדמת באור הגר"א על ש"ע חאו"ח שכתבו בשמו שאמר שכל מה שנפסק בש"ע, יש חיוב גמור על כל אחד מישראל לקיימו, ומי שאינו מקיימו, נקרא עבריין. ואם מזלזל בזה תמיד ואינו חש לקיימו, הוא בכלל מה שאמרו באבות דר"נ (פכ"ז) כל האומר אין הלכה זו, אין לו חלק לעולם הבא ונקרא מומר לדבר אחד ר"ל, ע"ש. ודרך אגב נאמר שבשעון חורף יש המון זמן בליל שבת ואפשר לנצלו ללכת לשעורי תורה, לקבוע חברותא או לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום במקום לישון שעות מרובות בשבת שניתנה לנו כדי שנעסוק בה בתורה. וכבר כתב הגאון הרב בא"ח (בספר ההלכות שלו בהקדמה לפ' שמות) ששעה אחת בשבת של לימוד תורה, שקולה כנגד אלף שעות של לימוד ביום חול, ע"ש. וכתבו הספרים שכן יש לומר להיפך שביטול תורה של שעה אחת בשבת שקולה כנגד אלף שעות של יום חול (לפ"ז אם מפסיד לימוד תורה בשבת הרי זה כאילו הפסיד אלף ימים והוא מגיע לחשבון של כשלוש שנים לכל שבת אחת רח"ל. ספר לקראת שבת ח"ב עמ' רצו בבאו' בשם הגה"צ הרב דב יפה זצ"ל). ויש לנצל שבתות אלו הקצרות לכמה שיותר שעות לימוד תורה ששכר לימוד התורה מרובה מאוד, ובפרט ביום השבת. וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"ז סי' נד). ולכן חייב כל אדם (למעט נשים שאינן חייבות) לקרוא בכל שבוע שניים מקרא ואחד תרגום על הפרשה. וגם מי שתורתו אומנותו, חייב בקריאת הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום. ומחנכים גם את הקטנים לקרוא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום ומי שלא קורא ב' מקרא ואחד תרגום עובר על ד' חכמים. וכן הוא דעת הגר"ח קניבסקי כמו שהביאו בספר דולה ומשקה (עמ' קנד) והליכות חיים (ח"א עמ' צה). שו"ר בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' מו) שכתב, אשר הציע לפניי בענין שניים מקרא ואחד תרגום שאז"ל בברכות (ח.) דלעולם ישלים פרשיותיו עם הציבור שמו"ת, ומצוה דרבנן היא. והרמב"ם (פי"ג מהל' תפילה הכ"ה) כ' חייב לקרות לעצמו וכו', שינה לשון הגמ' שלא תאמר דרק הנהגה טובה היא וכדמשמע פשטות הגמ', לכן כ' לשון חיוב, דחיוב גמור היא, ואם היו כופין עליה כאשר כופין על שאר מ"ע אפי' דרבנן לכמה שיטות (עתוס' כתובות פו ושאר ראשונים בזה). ובתשובת הרשב"א (ח"ד סי' רסד) כתב, דגם על מ"ע דרבנן כופין. וכן דעת הרבה פוסקים ויתכן דכמו"כ בשמו"ת וכו', ושמו"ת הוא ענף של ת"ת בגדר חיוב דרבנן בפ"ע, לכן ספק בידי אם שייך כפיה, מ"מ חיוב גדול הוא, וחז"ל קיבלו דהנזהר מאריך ימים. ובעו"ה התחילו להתרשל בזה, וכבר ידוע כמה נזהרו בזה אבותינו ורבותינו. ופשיטא דצריכים להרגיל את הקטנים שהגיעו לחינוך לזה, כאשר ראיתי מעשה לרוב בחו"ל, והיינו קריאה בטעם המקרא, ולהקפיד מאוד לסיים הפרשה בכל שבוע עם תרגום וגם חומש ורש"י כמבואר בארחות חיים להרא"ש ובטור (סי' רפה ושאר פוסקים) והוא דרגא גדולה ליראת ה' טהורה עומדת לעד, ע"כ ע"ש. הלכך להלכה, מי שטעה וקרא שניים מקרא ואחד תרגום של שבוע לאחר מכן לפני השבת, יצא ידי חובה ואין צורך לקרוא שוב.
