יהודי שנפטר והשאיר רכוש ולא ידוע מי קרוביו, ומי יורש אותו, כתב בשו"ת התשב"ץ [ח"ד חוט המשולש טור א סימן יח אות ה] בשם זקנו הרשב"ש דיצא מנהג בכל הקהלות, דמי שמת ולא נמצא לו שום יורש, שנותנים נכסיו הקדש לעניי אותה העיר. ע"ש.
ואילו בשו"ת הרמב"ם [סימן תכא] נשאל על יהודי שנפטר מבלי צוואה ואין לו יורש ליורשו, והניח דינרי זהב ומעות ובגדים וכלים וספרים ומטלטלי בית, ולא צוה מה נעשה בהם. והשיב הרמב"ם דאין ראוי להטפל בכל מה שהניח, וכל מי שיקח ממנה שוה פרוטה הוא גזלן, אך אמנם ראוי שישאר הפקדון ביד ב"ד עד שיבוא אליהו, או יבוא יורשו ונתן אח"כ את ירושתו בראיה ברורה.
ויתרה מזו נשאל בשו"ת הרי"ף [סימן נג] על מי שמת והניח אלמנה, ולא נמצא לו יורש האם תגבה כתובתה בלא שבועה, או דילמא בית דין משביעין אותה, והשיב: אין בכל ישראל שאין לו יורש אלא הגר, שכן אמרינן נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן ואם כן אין נותנין ממנו לבעל חוב ולא לאלמנה אלא בשבועה. ומה שישתייר מן הנכסים יפקידנו בית דין אצל נאמן ויכתוב שמו של ב"ד עד שיבא יורש, ואם לאו יהא מונח עד שיבא אליהו, ויודיע מי הוא היורש, וזהו הטעם בכל מה שאומרים יהא מונח עד שיבא אליהו.
ונראה שהתשב"ץ אינו חולק עליהם מדינא, שמעיקר הדין היו המעות צריכים להיות מונחים עד שיבוא אליהו, אלא שהמנהג היה שב"ד מפקירים את הנכסים ונותנים אותם לעניים, שהפקר ב"ד הפקר.
וגדולה מזה הביא בשו"ת שמחת יאודה [סימן נח] שהמנהג בירושלים היה שמי שמת ולא הניח יורשים בא"י אף שיש לו יורשים בחו"ל אין נותנים להם את הירושה, אלא נותנים את הירושה לכוללות שבא"י, משום הפקר ב"ד הפקר. [חשוקי חמד ב"ב]. מיהו, יתכן שכל טעם המנהג היה מחמת קלקול הדרכים ולא היה מצוי שיבואו אותם הנמצאים בחו"ל כי אם לעתים רחוקות ולכן תקנו שהדרים בחו"ל אינם מקבלים את הירושה, משא"כ בזה"ז כו"ע מודים דלא שייך דין זה, שהרי הדרכים מתוקנות וניתן להגיע ממדינה למדינה בקלות, והעברת כספים דרך הבנקים מצויה לרוב. לכן צריך ב"ד לפסוק על הכספים האלו הפקר ולא לסמוך על המנהג וצ"ע.
שנפטרה ולא ידוע מי אביה ורוצים משפחתה להחזיק בבית שלה
הפת"ש [ס"ק ב] הביא בשם תשובת מים חיים [להפרי חדש חו"מ סימן כד'], אודות שבעיר אחת נפטרה אשה שלא נודע מי היה אביה, מחמת שזה זמן כביר שבא אחד מרחוק ונשא אמה לאשה והוליד ממנה אשה זאת ואח"כ גירשה ונסע למקומו ולא נודע מי היה, וזאת האשה היתה לה בית והשכירה לאיש אחד, ואחר פטירתה רצו משפחת אמה לירש הבית הנ"ל ולא הניחו אותם מחמת שמשפחת אם אינה קרויה משפחה לענין ירושה. אך נסתפק השואל אולי הוי כמו נכסי שתוקי שהוא הפקר.
והשיב דנידון דידן לא דמי לנכסי שתוקי, דשאני שתוקי שאין למשפחת אביו שום חזקת קרוב ואין להם שום זכות בירושה, ואף כשיבוא אליהו ויגלה ממי נתעברה ואז יהיה שייך לאביו ולמשפחתו היורשים של השתוקי, מ"מ קודם שיבוא אליהו לא היה להם שום זכות, דהא ירושה אף על פי שאין צריך עדות מ"מ בעי חזקת קרוב כמ"ש בשו"ע סימן רפד' [סעיף א'], וא"כ ממילא שהמחזיק בירושה של השתוקי בהיתרא אתי לידיה וזוכה מתורת הפקר, אבל בנידון דידן שהיה ידוע אבי האשה בשעה שנשא אמה והיה דר עמה בעירה עד שילדה זאת, אף שעתה נשתכח, מ"מ יכול לבוא לידי בירור מי הוא, וא"כ דמיא ממש להדין המבואר בסימן רס"ב סעיף ד' ראה אבידה שנפלה משנים או משלשה כו', ואם לא ראה ממי מהם נפל ואין בו סימן, יהא בידו עד שיבוא אליהו, עיין ש"ך [שם ס"ק ג] וכו'.
ובדין יהא מונח עד שיבוא אליהו איתא בסימן ש' [סעיף א'] שתי דעות, המחבר סובר דיהא מונח אצלו, והרמ"א הביא י"א דיהא מונח ביד ב"ד. ויראה דבנידון דידן כו"ע מודו דיהא מונח ביד ב"ד, דבשלמא התם אינהו אפסידו אנפשייהו שהפקידו בידו בכרך אחד כו', עכ"ד ע"ש.
