במשנה (ברכות מד.) נחלקו ת"ק ור' טרפון בענין השותה מים לצמאו, מה יברך לפני השתיה. לדעת ת"ק מברך 'שהכל נהיה בדברו' ולדעת ר' טרפון מברך 'בורא נפשות רבות'. ונפסק להלכה בגמ' (מה.) שנוהגים לברך 'שהכל' ואחרי השתיה 'בורא נפשות'. וכ"פ בש"ע (סי' רד ס"ז). הנה כמה אחרונים העלו שהשותה סודה אף שאינו צמא, יברך משום שנהנה מהבעבועות. כ"כ בחוט שני (ריבית, עמ' קלו, ברכות, עמ' קצד) שאין כל בני אדם ואין כל העיתים שווים בזה והמרגיש בשתייתם נעימות, נחשב שנהנה מן המים ואין צריך דווקא טעם עצמי כמו סוכר וכדו', ויברך ברכת הנהנין אף ששותה שלא לצמאו, ע"ש. וכן הורה הגר"ש וואזנר (שערי הברכה, פי"ח הע' עה) שצריך לברך עליהם מפני טעם החמיצות, ע"ש. וכ"כ בשו"ת אדרת תפארת (ח"ב סי' ו וח"ג סי' ז), פסקי תשובות (סי' רד עמ' תשכא), פתחי הלכה (פ"ד הע' 29), חזון אליהו (אביטן, סי' ח) בשם הגר"מ מאזוז והגר"ח קניבסקי כיון שידוע שהרבה נהנים משתיית מי הסודה אף שלא שותים לצמאם, ע"ש. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' ד). לעומתם יש הטוענים שאין לברך על סודה אם אינו צמא, הלא המה: הגר"א נבנצאל (הו"ד בשו"ת אדרת תפארת שם) שאינו נהנה מעצם השתיה אלא מהדקירות וזה אינו טעון ברכה, ע"ש. וכ"ד הגראי"ל שטיינמן (שלמי תודה, הל' ברכות עמ' יז) והגרח"פ שיינברג (חידושי בתרא) שמי סודה דינם כמים לענין זה, כיון שהם מים בעלמא ואין הנאה לחיך מתוספת הגז, ע"ש. ומש"כ בספר הליכות ברכות (עמ' פב) לחלק מדנפשיה, קשה להלום הדברים. הלכך להלכה, השותה 'מי סודה' (ללא טעמים) ואינו צמא, אין לו לברך ברכת 'שהכל נהיה בדברו'. ומכיון שיש בזה מחלוקת, כדאי שיכוין לצאת בברכת 'שהכל' ע"י משהו אחר, או שיאכל מאכל שברכתו 'שהכל' או ישתה משקה מתוק ויכוין להוציא את הסודה ששותה.
