לעניין קניה מהוצאה לפועל או ממכירה שנעשית ע"י הבנקים וכדומה, יש להתיר בפ"ת [ס"ק א] הביא תשובת השב יעקב [חו"מ סימן ט"ז] שהסכים ג"כ לדעת הרא"ש ורבנו גרשום ודעימיה הפוסקים דלא כהרמב"ם. והביא שם עובדא בראובן שקנה בית של לוי מן גוי שהיה בעל חוב של יעקב אביו של לוי, שגבה חובו מהבית שהיה עדיין נכתב בערכאות על שם יעקב אף אחרי נמכר ללוי בנו ע"פ דין תורה, ובעת ההיא לא היה לוי בביתו כי נתפס בארץ רחוקה, וקרובי לוי התרו בראובן שלא לקנות הבית כי שלא כדין גבה הגוי ובחזרת לוי לביתו ילך במשפט עם הגוי, וראובן לא השגיח וקנה הבית, ואח"כ כשבא לוי התרעם מאד על ראובן וביקש לתבעו בדין, רק אמר טוב לי לילך תחילה עם הבעל חוב עצמו במשפט כי אפשר צריך להחזיר לי בחנם, וכשהלך להמשפט השיבו לו שצריך משפט זה לבוא דוקא לפני המלך ירום הודו בעצמו, וכן עשה, רק באשר צריך לזה רוב הוצאה וביטול זמן חזר מדרך זה וחשב טוב לי להחזיר ההוצאה לראובן שיחזיר לי הבית, אך ראובן אינו רוצה להחזירו ללוי, הדין עם מי.
והשיב שצריך ראובן להחזיר הבית ללוי, ובנידון דידן גם הרמב"ם מודה, דזה הוי כאין הבעלים מודים, אף דלוי בנו של יעקב מודה שאביו היה חייב, עכ"פ לוי השייך לו הבית אינו חייב לו כלום, רק הבעל חוב אומר שהבית שייך לאביו החייב לו, וזה אינו מודה לוי כו'. ואין לומר, כיון שמושל ומשפט באותה עיר היה, ובודאי נגבה הבית להבעל חוב במשפט ערכאות, א"כ דינא דמלכותא דינא כמו שהובא בסוף סימן רל"ו, זה אינו, הואיל שנגבה הבית לבעל חוב בטעות, שהיו סבורים שעדיין שייך לאביו כו'.
ואין זה דומה למה שאמרו בש"ס [גיטין נ"ח ע"ב] ואי איכא בי דואר ולא אזיל קביל אחולי אחיל, שהרי באמת הלך לקבול במשפט ולא מחיל כו'. וגם אפילו כל מה שהוציא ראובן על הבית בבנינים הוי כמוציא שלא ברשות כמבואר בשו"ע סעיף ח', ומכ"ש לאחר ההתראה שלא היה לו לבנות כלום.
ועוד נראה, דאפילו היה הבית שייך לאביו יעקב, ונגבה בדין בעד חוב יעקב, היה צריך להחזיר לבעלים כדין שומא הדרא לעולם, כמבואר בש"ס [ב"מ ל"ה ע"א] ובשו"ע סימן קג' [סעיף ט']. אף דמבואר שם [סעיף י'] אם מכר הבעל חוב הקרקע לאחר לא הדרא, דהלוקח אדעתא דארעא נחית, שאני הכא דהתרו בראובן תחילה שלא יקנה כו'. ומסיים, מכל הני טעמים נראה דצריך ראובן להחזיר הבית ללוי, והיה אפשר לצדד שצריך להחזיר בחנם, ובפרט בנידון דידן שלוי רוצה ליתן לו כל מה שהוציא, ע"ש. עכ"ל.
אולם, במה שכתב השב יעקב שאפילו היה הבית שייך ליעקב, היה צריך להחזירה לבעלים, י"ל שפשט השו"ע אינו מסכים לזה שהרי לא חילק באם התרו בו או לא וגם לא ציין כאן דין של שומא הדרא, זאת ועוד בספר ישועת ישראל [סימן ד ס"ק ג] כתב דשומת ב"ד חייב דווקא בדבר שצריך דעת המקנה כמו בשליח שקנה לעצמו, אבל בפירעון חוב דאין צריך דעת הלווה לא שייך מאן שם ליה, ע"ש. וצל"ע.
ואולם, היה מי שרוצה לומר דמה שכתב השב יעקב שגם הרמב"ם מודה בנד"ד והוי כאין הבעלים מודה, יש צד לומר שאין הרמב"ם מודה, שהרי יכל לוי לגשת לערכאות ולא עשה זאת מאיזה טעם שיהיה, ומאן לימא לן דבכה"ג הרמב"ם מודה, ויתכן שהשב יעקב אמר זאת לשיטתו דפוסק כהרא"ש ורבנו גרשום. מיהו דברי השב יעקב מסתברים מאוד דגם הרמב"ם יודה.
האם מותר לקנות מטלטלים מהוצאה לפועל או נחשב הדבר לחולק עם הגנב
בשו"ת והיה עולם [סימן ל'] מהדיין הגאון ר' ברוך שרגא שליט"א ראו ראיתי שדן אודות בעל חנות ספרים שהסתכסך עם רשויות המס, ולא רצה לשלם להם את המיסים אשר טענו הרשויות שהוא חייב להם, באומרו שאין זה הסכום כסף שהוא חייב וכו', והנה באו לחנותו חברי המס ושללו ממנו את כל הספרים שבחנות, לאחר מכן העמידו אותם למכירה פומבית, ובא אדם זר וקנה את כל הספרים מהמכירה.
אולם, ששמע בעל החנות שפלוני קנה את הספרים, מיד ניגש לביתו וביקש שיחזיר לו את הספרים בלא כסף בעבור שהיה אסור לו לקנות את הספרים מהוצאה לפועל, ולעומתו טען הקונה שהוא קנאם ביושר, שהרי קי"ל דינא דמלכותא דינא כמבואר ברמב"ם [פ"ה מהלכות גזילה ה"ה] וכתב בשו"ת ישכיל עבדי [ח"ו חו"מ סי' כח] ובשו"ת יחוה דעת [ח"ה סי' ס"ג] שה"ה בממשלה של ימינו ע"ש.
אמנם אחר אריכות דברים העלה הגאון הרב שרגא שליט"א שלא אמרינן כאן דינא דמלוכתא דינא, אע"ג שכל מעשיהם של מס הכנסה והוצאה לפועל נעשים על פי חוקי המדינה, מ"מ כיון שהחוב מורכב בתוספת ריבית והצמדה והוצאות משפט וכדומה שאין להם חיוב על פי ההלכה, הוי גזל גמור לפי תורתנו הקדושה, ופעמים שגובים על חוב שוה מנה חפץ ששוה מאתיים ומוכרים אותו בחצי מנה.
וכן לא שייך לומר בזה שבעל החנות מתייאש מהספרים כיון שנפל בידיהם של ההוצאה לפועל, דכיון שיודע שיוציאו אותם במכירה פומבית כדרכם, ע"כ לא מתייאש, שממתין הוא לזה שיקנה אותם וילך אצלו להוציאם מידו.
וכיון שכבר נפסק להלכה שאין לקנות שום דבר מהגזלן כמובאר בשו"ע [חו"מ סימן שסט'], א"כ כאשר בא בעל החפץ לקונה ודורש ממנו את חפציו, חייב להחזירם לו, והוא ישלם לקונה את אותו מחיר ששילם עליהם ללא שום ריבית וללא הצמדה. וכ"ז שבא הבעלים מיד אחר שנודע לו שפלוני קנה את חפציו, דאם לא כן, אמרינן מסתמא מחל עליהם. וכן הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאין לקנות שום דבר מהוצאה לפועל.
אולם, בספר דיני ממונות למו"ר הגר"א פרץ שליט"א כתב שיש לצדד בזה להתיר לקנות מהוצאה לפועל מכמה רכשי:
א) הרי הט"ז [סימן שסט'] כתב שבקונה מגנב שוודאי יש לו ממון שאינו גנוב, אין איסור חולק אם הגנב אם קונה דבר שאינו ודאי גנוב. ומעתה, מאחר ויש להוצאה לפועל גם ממון שגבו כדת וכדין מותר לקנות מהם.
ב) כיון שכל יסוד האיסור לחלוק עם הגנב בנוי על שגורם לגנב גניבות אחרות, לכן איסור זה שייך באנשים שגונבים בצורה פרטית, אבל גוף ציבורי כזה שימשיך לעבוד ולגבות מחייבים, כאשר היה באומנה איתו, לא שייך בו איסור חולק אם הגנב.
ג) זאת ועוד, יש לדון אם בגנב שוגג יש דין זה, שהרי כיון שלא יודע מהאיסור ימשיך לעשות מה שעשה.
ולענ"ד מי שגנב בשוגג בשוק יכול אחר לאכול מהאוכל הגנוב, משום דאין כאן את הסברא של גורם לו לגנוב גנבות אחרות, ומעתה אף הוצאה לפועל כן. וכן שמעתי להתיר קניה מהוצאה לפועל ממו"ר הגרח"פ שיינברג זצ"ל, והוסיף בדבריו את ענין דינא דמלכותא.
והנה הגאון ר"נ נוסבוים שליט"א הקשה על זה שכל גביות ההוצאה לפועל אינם כדין מאחר וצריך שומת ב"ד בגביה וכמו שכתב בקצוה"ח [סימן צז ס"ק ב] שאין דין עביד איניש דינא לנפשיה בחוב שאין תורת גביה בלא ב"ד דמאן שם ליה, וא"כ כל ממון הוצאה לפועל נחשב שנלקח באיסור את"ד. יש ליישב, כי מאחר ובדרך כלל מדובר בממון שבא מגביית צי'קים וידוע שנותן הצי'ק מכווין עצמו לזה ומתחייב על כך, משום זה אין להלין מדוע גובין ממנו בלא שומת ב"ד אחר שזה סדר היום והסכים נותן הצי'ק על זה [ויש לצדד שאין זה ערכאות אלא זה גוף מקצועי לצורך גביה]. זאת ועוד, בספר ישועת ישראל [סימן ד ס"ק ג] כתב דשומת ב"ד חייב דווקא בדבר שצריך דעת המקנה כמו בשליח שקנה לעצמו, אבל בפירעון חוב דאין צריך דעת הלווה לא שייך מאן שם ליה, ע"ש.
ומסקנא דמילתא העלה הגר"א פרץ שליט"א דאין דין חולק עם הגנב בקניה מהוצאה לפועל, מיהו אין זו מידת חסידות.
אולם, לעניין קניית בתים מהוצאה לפועל או ממכירה שנעשית ע"י הבנקים וכדומה, יש להתיר בשופי כיון שבשעה שאדם קונה בית הוא חותם בבנק ומשעבד את ביתו שאם לא ישלם יקחו את ביתו וכו', ומוחל מראש על אפשרות זו.
