מנהגם של אנשי "שוק הפשפשים" כך הוא: לכשנפטר אדם לבית עולמו לאחר מאה ועשרים שנה, באים היורשים וחפצים למכור את תכולת ביתו של הנפטר, או בזמן שאין יורשים לנפטר בנמצא, אזי ישנו עורך דין מטעם המדינה והוא זה שמעמיד את תכולת הדירה למכירה 'פומבית', ובאים אנשי 'שוק הפשפשים' לדירה ומתחרים בניהם מי יתן את הסכום הגדול ביותר עבור תכולת הדירה, סיבת תחרותם היא מפני שישנה אפשרות שימצאו בין המטלטלים דבר יקר ערך, או שפעמים הטמינו בעלי הדירה בתוך הרהיטים כסף וכדומה, ועל דעת כן קונים. אף המוכרים יודעים שכך המנהג, ועל כן דורשים סכום כסף גדול יותר מערך התכולה, על הצד שאולי ימצא דבר יקר ערך. ומעשה שהיה ואחר המכירה נמצאה תמונה יקרת ערך בשווי 160,000 $, ועל כן באו המוכרים לבית הדין בטענת "אסמכתא היא" ולא חל המקח, וחפצים אנו בתמונה או בסכום שוויה, עם מי הצדק. לכאורה טענתם של המוכרים הלא מפורשת היא בפוסקים. הרמב"ם בהלכות מכירה כתב [פרק כא הלכה ג] וז"ל: "אבל האומר לחבירו כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך, וכל מה שיש בתיבה זו אני מוכר לך בכך וכך, או בשק הזה אני מוכר לך בכך וכך, ורצה הלוקח ומשך אין כאן קנין, שלא סמכה דעתו של לוקח, שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן או זהב, ואין זה אלא כמשחק בקוביא, וכן כל היוצא בזה".
הוסיף המגיד משנה [שם] וז"ל: "כ"כ רבינו האי ז"ל, בספר מקח וממכר שלו ודברי טעם הן, אבל לא מצאתי דבר בגמרא שאוכל ללמוד ממנו כן". ואכן דברי הרמב"ם הנ"ל נפסקו בשו"ע [ח"מ סימן רט סעיף ב']. וכתב הסמ"ע [ס"ק ב'] על דברי השו"ע הנ"ל, שאף הרמ"א שפסק בסימן רז' שהמשחק בקוביא קנה מטעם ששני הצדדים אינם יודעים מי ינצח, ועל כן כל אחד גמר בדעתו להקנות חלקו לחבירו, מ"מ כאן יודה הרמ"א לפסק השו"ע דלא קנה, כיון שהמוכר עכ"פ יודע מה הוא מוכר לחבירו ואילו הקונה אינו יודע מה קנה.
נמצא לדברי הסמ"ע אליבא דהרמ"א בנידון דידן במעשה דאנשי 'שוק הפשפשים' כיון ששניהם, המוכר והקונה אינם יודעים מה יש בתכולת הבית בדיוק, המקח קיים כפי שמתיר הרמ"א בדין משחק בקוביא ששניהם לא יודעים מי ינצח וגמרו בדעתם להקנות אחד לשני. וכן פסק ג"כ הט"ז [סק"א], ודלא כהשו"ע, דלדבריו גם אם שניהם לא יודעים הוי אסמכתא ולא גמרו בדעתם להקנות. אולם, הש"ך [סק"ב] כתב שכאן לכו"ע אף לשיטת הרמ"א בכל ענין הוי אסמכתא, ולא מצד משחק בקוביא, אלא שיש לומר שטעה באומד הדעת [נתיבות המשפט בחידושים].
לאור האמור נמצא שישנה מחלוקת אחרונים אף לדעת הרמ"א אם המכירה קיימת בנידון שלנו, שהרי שני הצדדים אינם יודעים מהו השווי של תכולת הבית. א"כ לדעת הסמ"ע והט"ז המכירה קיימת לדעת הרמ"א, ואילו לדעת הש"ך המכירה בטלה אף לדעת הרמ"א כיון שיש כאן טעות באומד הדעת. ועכ"פ לכו"ע לדעת מרן השו"ע המקח בטל משום אסמכתא שהוא כמשחק בקוביא כלשונו של מרן, וחייב הקונה להחזיר את התמונה לבעליה. אלא שלהלכה יכול הקונה המוחזק בתמונה לטעון קים לי כדעת הסמ"ע והט"ז בהבנת הרמ"א שאין כאן אסמכתא וקניתי, וכ"ז רק בבית דין המקבלים טענת קים לי נגד פסק השו"ע.
מיהו, אחר הדברים האלה נראה להציע לאנשי "שוק הפשפשים" צורת קנין שע"י לא יכשלו ח"ו בעוון הגזל מכאן ולהבא: מובא בספר 'מקור חיים' בהלכות פסח [לבעל הנתיבות סי' תמח ס"ק ט] עצה למי שרוצה למכור את חמצו לגוי, שיפרש כל מין חמץ שמוכר, שאל"כ הוי כדבר שאינו מסויים דלא קנה כמבואר בסימן רט', אף כשאומר כל חמצי, מ"מ לא הוי במינו ידוע. אמנם הגרעק"א [שו"ת תנינא סי' ז] כתב שהדבר פשוט דבאומר סתם כל חמצי שיש לי בעולם מכור לך קנה, כמו באומר כל נכסי מכור לך, כדאיתא בשו"ע חו"מ סו"ס ריח'. ולמרות שהגרעק"א נשאר שם בצע"ג מה החילוק בין הלכה זו לאומר כל מה שבביתי מכור לך דלא מהני, לא חזר בו הגרעק"א מהדין הפשוט שכל חמצי מועיל. ועי' מהריק"ש [סי' רט ס"ק ב] שדוקא כשאומר כל מה שבביתי לא קנה, אבל אם אומר 'כל מטלטלין שבביתי', קנה, ולפי"ז ה"ה אם אומר כל חמצי קנה. ושו"ר בספר דיני ממונות [הרב בצרי ח"א] שהביא עוד פוסקים רבים הסוברים כדעת המריק"ש. ע"ש. העולה מדבריהם, אף בנידון שלנו אם יאמרו אנשי שוק הפשפשים לאותם מוכרים שימכרו להם בלשון הזאת: "אני מוכר לך את כל המטלטלין שיש בבית", כדברי המהריק"ש, ממילא אף אם ימצא בבית מטלטל השווה הון עתק אין בזה גזל, והמקח שריר וקיים כיון שבכה"ג חשוב הדבר שמוכר לו דבר מסויים, משא"כ אם אומרים "אני מוכר לך כל תכולת הבית" שאז חזרנו לבעיה של אסמכתא כנ"ל שיש בזה יותר חששות. [הובא כ"ז בשו"ת ומשפטי פיהו ח"א סימן קסב'].
